הבלוג של שופי

לא פעם כאשר אנחנו נוסעים לחו"ל מעניין אותנו לא רק לגלות את המקומות החדשים, אלה את האנשים שחיים בארצות האלה. אך אין לנו מושג איך האנשים שמגעים אלינו רואים אותנו. הנה רשומים של דינה רובינה על התנהגות הישראלים באוטובוס העירוני, אך קודם מידע ביוגראפי קצרצר.

דינה רובינה היא אחת הסופרות החשובות ביותר בספרות הרוסית המודרנית.  נולדה ב-1953 בטשקנט. בשנות ה-90 עלתה ארצה, מאז מתגוררת במעלה אדומים. פרסמה קרוב ל-20 ספרים ב-12 שפות אירופאיות. כותבת המון על ישראל והישראלים. בארץ לא מכירים אותה משום שספריה לא תורגמו לעברית, וכל ספריה יוצאים לאור ברוסיה.

האוטובוס הירושלמי

ידידי הטוב עלה ארצה בליל נובמבר גשום אחד. המטוס נחת בשדה התעופה בן גוריון ואחרי כל הנוהלים הבירוקראטיים המעיקים, עם השחר הגיע לחבריו בירושלים.

בבוקר למחרת היה עליו ללמוד את הנתיב הראשון והחשוב ביותר עבור כל  עולה חדש – לנסוע באוטובוס למשרד הקליטה.

-          החברים הסבירו לי איך מגיעים, רשמו על הפתק מספר האוטובוס, ציירו כמי לאידיוט מפה – כאן הרחוב, כאן התחנה... עכשיו אני מבין  שבאמת נראיתי כאילו קיבלתי מכה בראש. הלכתי בשמש עד לתחנה, נכנסתי לאוטובוס, הכול כמו בחלום. נו, נוסע...

נהג עם רדיו פתוח, משדרים שיר נעים קצבי. ככל הנראה זה היה שלאגר באותה השנה. הנהג הגביר את הקול. ופתאום, כל האוטובוס התחיל לשיר. כל הנוסעים בלי יוצאי דופן. כמו בילדותינו, כאשר נסענו למחנה קיץ. וגם נהג, מסובב את ההגה ושר בקול רם. מסביבי נשים מבוגרות עם סלים, פנסיונר עם כובע מחורר, נערים וכולם שרים. ואילו אני עוד אתמול הייתי בשדה התעופה שרמי טייבו במוסקווה. חשבתי שירדתי מהפסים, שאלה צילומי המחזמר, סצנה מוזיקלית. את יודעת, זה היה הלם מוחלט. חששתי שאתחיל לבכות. אני אגיד לך עוד משהו – אני כבר הרבה שנים כאן, אכלתי הרבה קש, אך האוטובוס המזמר הזה ביום הראשון שלי בארץ החזיק אותי שפוי שנים רבות ו מחזיק עדיין.

נהג האוטובוס הוא לא מישהו חסר פנים, מבודד מהנוסעים באמצעות  תא זכוכית ועם שלט "נא לא להפריע לנהג בדיבורים". הוא בעל הבית השולט, הכרטיסן, משום שהנוסעים נכנסים רק דרך הדלת הקדמית. בקיצור – מגע , אומנם קצר, עם נהג האוטובוס בלתי נמנע.  

אם כל בוקר עולים באותה התחנה לאותו האוטובוס (הם מגיעים לפי לוח הזמנים), אז לאט לאט מ"בוקר טוב" היבש עוברים ל"מה נשמה?" ו"למה לא היית אתמול?" וכעבור זמן "מה שלום הבת, עדיין הולכת לחוג בלט?".

למרות שכל ,כמובן, קשור למידת הרצון לדבר ונחמדות של הנהג.

לדוגמה. כאשר גרתי בהתנחלות הקטנה פסגות, מרוחקת קילומטרים ספורים מירושלים ולא רק זה, אלה שנצמית כמעט במרכז העיר הערבית רמאללה, הייתי צריכה להגיע לעבודה בתל-אביב באוטובוס, שהיה מגיע רק פעם ביום – בשש בבוקר והסתובב בדרך ההרים כמעט שעתיים, אסף את האנשים מהתנחלויות רבות. הדרך הייתה מסוכנת למדי, אך לרוב ריקה מאנשים. עברנו דרך הכפרים הערביים בלי לעצור. בקו הזה השתמשו גם העובדים הערבים הנוסעים להתפרנס במרכז הארץ. הייתי עולה על האוטובוס בהתחלת המסלול ,כמעט תמיד הייתי הנוסעת הראשונה והייתי מתיישבת על המושב הקדמי ליד הדלת. הנהג, בחור הצעיר, עם פנים קודרות,  ל"בוקר טוב" שלי היה מהנהן בראשו ושתק לאורך כל הדרך.

אך כל בוקר התרחש דבר אחד, אשר הפך כמעט לריטואל הקבוע : כל פעם לפני קטע הדרך המסוכן ביותר, כאשר האוטובוס היה צריך לעבור דרך הרחובות הצרים של הכפר הערבי, הנהג, החזיק את ידו השמאלית על ההגה, ביד ימין היה מוציא את  שקית הסוכריות מנטה, אחת היה לוקח לעצמו ואת השנייה, בלי אף מילה ובלי לסובב את ראשו היה נותן לי. ככה עם הסוכרייה המרגיעה מתחת ללשון , דהרנו במהירות בין גדרות הכפר העוין...

אם לדבר על זכיות וחובות, אז נהג אגד הוא גם בעל הבית אך גם אחראי היחיד. אחראי על הכול: על כך שהמזגן לא עובד, אל כך שנגמרו הכרטיסיות, על כך שלוח זמנים השתנה ועל כך שבכלל היום חם. כל אחד, מי שלא עצלן יכול לבוא עליו בטענות. האמת שגם יקבל תשובה במקום – מה חושבים עליו ועל טענותיו.

אף פעם לא ראיתי שישראלים מתכוננים מראש לקראת ירידה מהאוטובוס. בארץ לא יתכן דבר כזה: "סליחה, אתה יורד בתחנה הבאה? והבחורה שלפניך גם יורדת?". כאן הנוסע קם ממקומו רק כאשר האוטובוס כבר עצר בתחנה .

ככה נראית הנסיעה באוטובוס הירושלמי של גברת המומצעת בת חמישים.

היא עולה בתחנה של שוק מחנה יהודה עם חמש עשרה סלים, לאט לאט, בלי למהר – היום יום חם. הקהל מאחורה לא דוחף, אלא מחכה בסובלנות עד שהיא מכניסה את כל מטענה. גם הנהג מחכה. למען האמת, הוא יכול מדי פעם להעיר משהו כמו "כמה אני יכול לעמוד?" או "קנית את כל השוק", או "תעזרו לה, אחרת אני אקבל התקף לב". אך התשובה תתקבל באופן מיידי ולא נחמדה במיוחד, ככה שברוב המקרים הנהג רותח, אך שותק.

והנה, סוף סוף היא נכנסה, הכניסה את כל השמאטעס שלה ונפלה בכל הכוח על המושב. עכשיו היא חייבת להוריד את התריס בחלון – היום יום חם. היא נושמת בקול רם, משתדלת, צועקת: "נהג, הלוואי היית עוסק בעניינים שלך, התריסים לא עובדים לך". הוא מביט במראה ועונה: "תעזרו לה מישהו עם התריסים עד שלא הפכתי את האוטובוס!". כל הנוסעים רצים לסדר את התריס ובמאמצים המשותפים הוא סוף סוף מסתדר. הרושם הכללי שהאישה מתכוונת לנסוע אם לא עד חיפה אז בטוח עד לתחנה הסופית של האוטובוס.

אך כעבור שתי תחנות היא קמה ,חוסמת בתחת הרחב שלה את המעבר בין המושבים, ומתחילה לקשור את השקיות שלה בלי חיפזון.

הנהג, רואה בראי את המניפולציות, מרעיד את האוטובוס ואז האישה צועקת בזעם: "רגע!"

ובכן, האישה כבר בחוץ אך הסלסילות עדיין בתוך האוטובוס. היא מקבלת אותם מידיי בחור, שעוזר לה למרות שכבר נימאס לו, אבל חייבים להמשיך בנסיעה.

  באותו הרגע על הדלת הקדמית מופיעה  מישהי בדיוק כמו ההיא שרק ירדה, רק  עם עשרה סלסילות, נופלת על המושב ודבר ראשו,ן מתחילה להרים את התריס שרק הורידו – חשוך לה ולנהגים האלה לא עובד שום דבר אף פעם. נהג מסתכל במראה וצועק שמישהו ירים כבר את התריס עד שהוא לא ישתגע. כל האוטובוס רץ להרים את התריס....

ילדים בארץ זה נושא בפני עצמו. ילדים באוטובוס זה נושא בתוך הנושא. כשעליתי, כמעט מייד הבנתי ששיחה לבבית בין שני הישראלים לא מצביעה על כך שהם חברים או אפילו מכרים. פשוט ישראלים מתחילים שיחה בקלי קלות בכל נושא ולא משנה עם מי. התגובה, אפילו לשינוי נושא השיחה, לפעמים, פשוט מדהימה.

נסעתי פעם באוטובוס מספר שלושים ושש. תחנה. בתחנה עומדת ילדה בת תשע בערך עם תיק גב. היא לא ממהרת לעלות לאוטובוס.

-          נו?! – שואל הנהג, האם אני אחכה הרבה זמן?

-          מתי האוטובוס הבאה אחריך? –שואלת הילדה בעצלנות.

-          בואי, תעלי, למה את צריכה הבא? – קורא הנהג.

-          לא בא לי...- אומרת הילדונת.

-          תעלי לאוטובוס, אמרתי! – צועק הנהג הזועם.

-          מה אתה רוצה מהילדה! – קול מתוך האוטובוס. – לא רוצה שלא תיסע.

-          מה זאת אורמת לא תיסע, - שלא תשוטט ברחובות! - מתפוצץ הנהג. – מייד הביתה, להכין שיעורי בית.

ברגע הזה הילדונת מהתחנה עונה משהו כמו שתעשה את שיעורי בית בעצמך אם פעם לא הספקת לעשות אותם...

-          שהילדה תטייל, סע כבר! – צועקים הנוסעים והאוטובוס סוף סוף מתחיל לנוע.

אני זקוקה לעוד עשר דקות כדי להבין שהנהג הזה לא אב, ולא דוד, ואפילו לא השכן של הילדה.

מחכים לאוטובוס – אני, ילד ואישה דתייה עם פאה וחמשת ילדיה. האוטובוס מאחר, ילדים מציקים לאימם, היא עצבנית, בקול רם מקללת את הממשלה, את אגד ואת הנהג המאחר. סוף סוף בסיבוב מופיע האוטובוס. האישה בלי לשתוק אף רגע, מעלה את ילדיה לאוטובוס והם כמו אפונה מתפזרים בסלון, תופסים מקומות ישיבה שהם אוהבים, היא בעצמה עם תינוק בידיים, מתיישבת במושב הקדמי וממשיכה לקלל.

- מה את צועקת, - עונה הנהג בחיבה. – מה קשר עליי. באתי בזמן, מי שלפניי לא יצא. האישה ממשיכה לחזור בהאשמות קולניות וניכר שהיא פשוט נתקעה ולא מצליחה לצאת מזה.

הנהג מנסה לדבר איתה בטון רגוע עוד כמה דקות, אך היא לא שפויה והוא אומר לה:

-          זהו גברת, סגרנו דיון בכנסת. עקב תגובתו פיצוץ ניבולי פה. אך הבחור עדיין מנסה להשאיר בגבולות של שיחה לא נעמה אך קונבנציונלית.

-          תקשיבי, - הוא אומר לה בעצבים, - לכי לעשות כביסה, היא מחכה לך בבית.

כתשובה, האישה לוקחת את  האוקטאבה הגבוהה יותר וגם מגבירה את הקצב, לפי כך אני כבר לא מצליחה להבין מה היא מאחלת לו.

-          לכי לעשות כביסה! – צועק הנהג , - תתעסקי בעניינים שלך, משוגעת!

אז אל תוך הדואט נכנסים הנוסעים אשר: א) נימאס מהצעקות ב) רוצים להגיע הביתה בלי תאונה. הנוסעים צעקו גם על גברת וגם על הנהג בו זמנית, כך שלפחות לי לא היה ברור במי הם תומכים. ככה נסענו כל הדרך. אך כשהגברת סוף סוף ירדה, מישהו מהנוסעים עזר לה להוריד את הילדים ואילו הנהג עצמו עזר לה עם העגלה.

אחרי העלייה הגדולה של שנות ה-90 בין נהגי אגד הופיעו גם אזרחי ברית המועצות לשעבר. ניתן לזהות אותם לא רק על פי הבעת פנים סגורה יותר אך גם בתנהגות מאופקת. למרות שגם היו לי טעיות נחמדות איתם...

חורף ירושלמי של שנת 92 לא היה שונה בהרבה מחורף האמיתי של רוסיה. הרוב המוחץ של ישראלים בפעם הראשונה בחיים ראו כל כך הרבה שלג ברחובות ירושלים. מה שקשור לאגד, זה היה החורף הנוראי ביותר עבור החברה בכל שנותיה. היו ימים שהאוטובוסים לא זזו בכלל בגלל הקרח על הכבישים. תושבי מוסקווה ולנינגרד לשעבר רק הרימו גבה ותושבי צפון רוסיה בכלל לא הבינו מה הבעיה. צברים היו בפאניקה מוחלטת.

באחד הימים האלה נסעתי באוטובוס בתוך ירושלים. הנהג, ישראלי טיפוסי – גינג' שרירי עם כיפה על ראשו הוביל את האוטובוס לאט לאט בדרך כולה מכוסה בקרח. אחרי גבו עמד חרדי נמוך בלבוש אורתודוקסי מלא – כובע שחור, מעיל שחור, נעליים שחורות ובלי סוף קשקש באוזנו של הנהג:

-          תזהר, תזהר! יותר לאט!

הנהג מדי פעם ביקש ממנו לשבת ולא לעצבן אותו. אך האיש הנמוך, כנראה השתגע מהחורף הפתאומי , המשיך בטון מתחנן לדרוש לנסוע לאט יותר. בשלב מסוים האוטובוס גלש על הקרח, אך הנהג מייד ישר אותו.

החרדי המסכן צייץ כמו צרצר. במצב  של חצי איבוד הכרה הוא לחש רק: "לאט לאט, לאט לאט!". אז הנהג בלם, פנה אל החרדי וצעק ברוסית:

-          עזוב אותי, הסטן! בסיביר הובלתי משאיות של 15 טון!!!!

כל הנוסעים נהיו שקטים לרגע ,חצי מנוסעי האוטובוס "הישראלים החדשים" נפלה לרצפה מצחוק ההומארי.

החרדי המסכן, הסתובב אחורה בחיפוש תמיכה מהנוסעים, ורק לחש משהו בשפתיים שלא רגילים לקור...