הבלוג של שופי

הנה עוד מבט  על הישראלים, בעיניי דינה רובינה, מי שמייצגת בעיניי את נקודת המבט של עולי ברית המועצות, אולי לא כולם, אבל אני בהחלט מזדהה איתה. והפעם על הילדים הישראלים.

הילדים הישראלים הם סיוט. זאת אומרת הם, כמובן, חברה נחמדים, יפים ומשוחררים, אך חס וחלילה להימצא בתוך האוטובוס במושב האחורי בחברת חמישה שישה חמודים כאלה. משארת, שהרגש החזק שמרגישים, הוא, תודה לגורל שאתה חבר בקופת חולים. לא, אין להם מחשבות עם כוונות זדון או צמאות דם! רק ידרכו עליך חזק, אז זה משום שהם שקופצים ממקומם, שובבים, כאילו קנגורו בג'ונגל, ממקום למקום. יכולים ליפול על הברכיים שלך, להרים רגליים בנעלי ספורט של מידה 42 ולצחוק בתמימות. הם פשוט עליזים ומשוחררים.

זה שאתה הולך להיות חירש לשבע שנים הבאות –לא יבאס אותך. משום שאף אחד לא פצע אותך בכוונת תחילה. כן, ילדינו אוהבים לשיר במקהלה תחבורתית קולנית, לצווח ולצרוח  כמו 50 שופרי יריחו ביחד. אז למה להתלונן, הם סתם עליזים ומשוחררים.

תתאר לעצמך, אתה בא מארץ כל כך מורכבת כמו רוסיה, שבה קיימת בעיה לא פשוטה של הדור הצעיר: פשע בקרב הקטינים, אכזריות הנוער, איבוד ערכים... ו"הנאות" האחרות רבות... כל זה נכון, כמובן. ובכל זאת... אם לא נדבר על מקרים חיצוניים, חייבים להודות, ברוסיה קיים מרחק בין הגילאים, ההבדל ביחסים. לא אנחנו הראשונים שאומרים את זה – אבות ובנים*. (הרמז הוא לרומן של טורגנב  אשר נכתב בשנות ה-60 של מאה ה-19). במילים האחרות – הבריון ייוותר על מקום ישבתו באוטובוס לטובת הזקנה. ואם לא, יגידו לו ועוד ינזפו.  

כאן בארץ המרחק כזה לא קיים. ילד בן עשר ידבר איתך כאילו עם בן גילו. לא רק משום שעברית לא קיימת הפנייה המנומסת "אתם" ,הגיל המופלג שלך בשום פנים ואופן לא יפריע לילד לעשות ולומר מה שהוא חושב לנחוץ. ובכלל – גילך הוא לא הבסיס להגבלת זכויותיו להנאות החיים.

זה לא חוצפה. זאת תוצאת ברוטאליות של החברה כולה. ההערה החשובה אחד – כל מה שנאמר לא מבטל את החביבות, ידידותיות ואף חוסר רשמיות – כגוון נוסף לפשטות כללית.

כעבור כמה שבועות אחרי עלייתי ארצה עמדתי באמצע רחוב יפו, חיפשתי איזה ארגון וקראתי באיטיות רבה את השלטים.

-          יש בעיות? – צייץ משהו מתחתי. הורדתי מבט. ג'וק בן תשע בערך, רוזה, בעל אף בולט, מין פינוקיו ירושלמי, בנינוחות ובפטרונות הסתכל עליי מלמטה למעלה, היה ברור שהוא מתכוון לנהל את פעולותיי בתנאי שהסתבכתי.

-          מה פתאום, שום בעיות, - התפלאתי. הוא הנהן בראשו ורץ הלאה לענייניו. הבטתי בגבו וחשבתי – האם עם השאילה כזו היה יכול לפנות עליי בן גילו במוסקבה? "גברת, מה השעה?" או לשאול את שם הרחוב, או, מה שקרה לעיתים רחוקות, לבקש מעוברי אורח מטבעות ("גברת,איבדתי כסף, לא יכול להגיע הביתה..."), אך אלה רק בעלי יכולת משחק, תמיד נתתי להם, עבור הכישרון. אך עם השקט הפטרוני להתעניין האם בן אדם מבוגר זקוק לעזרה? מה פתאום? בחיים לא היה עולה בדעתו לעבור את הגבול הגילאי.

הנה עוד תמונה אחת. אני נוסעת באוטובוס הריק. חוץ ממני בסלון רק ילד כ-בן 10 עם תסרוקת קצרה ופרצוף משועמם. הוא כמעט שוכב, רגליים על המושב שלפניו. אני נוסעת בפעם הראשונה לדירה החדשה של חבריי ומפחדת לפספס את התחנה. אחרי התבלטות, מעיזה לשאול את הילד.

כשלוש שניות הוא סורק אותי, בלי להוריד רגליים מהמושב, בלי להחליף תנוחה וגם את הבעת פנים. חושב? לא יודע? יודע, אבל לא רוצה לומר? סוף - סוף, הוא מזיז את ידו מהברך הרופפת, אומר לי בעצלנות אך בצורה החביבה:

-          תשאלי את הנהג, בסדר?

ואילו אני, אין מה לעשות, הולכת לנהג כדי לברר באיזה תחנה אני צריכה לרדת. אחרי מהרהרת רבות על הנוכל הקטן, מנסה להבין את דרך מחשבותיו העצלניות, להבין את סיבות למה שהוא עושה.

למעשה, כנראה, הילד הטהור, פשוט לא ידע באיזה תחנה הגברת הרוסייה המוזרה הזאת צריכה לרדת. קרוב לוודאי ,בן גילו רוסי היה מתנהג אחרת. הוא היה אומר "לא יודע", מי שיותר מנומס היה אומר "סליחה, אני לא יודע", ילד אינטליגנטי מהמשפחה הטובה היה מנסה לעזור ולברר אצל הנוסעים האחרים. בסופו של דבר הייתי נאלצת לפנות לנהג. מה שבעצם ייעץ לי הישראלי הצעיר – בלי מילים מיותרות ובלי התרוצצות יתרה. בשביל מה להתרוצץ? בשילוב עם פניה "את" נוצר רושם לגסות רוח לבנטית – רושם המורכב לא מהמילים הגסות אלא מתוך העצלנות וחוסר חשק להתרוצץ, לא חשוב מי אתה, אפילו משיח נכנס לירושלים על החמור הלבן.

אז הילדים הישראלים...

המסכנים המורים הסובייטים לשעבר, שלמדו כאן עברית, עברו מבחן מסובך וקיבלו תעודת הוראה. לא כל אחד, שהשיג אותה נשאר ללמד בבית הספר הישראלי. אין בכוחו של המחנך הסובייטי לשאת את השוטטות החופשית בכיתה בזמן השיעור, את הפנייה חצי צוחקת חצי ידידותית של תלמיד למורה ואת התחושה המוגזמת וכל כך, נשמרת על יד החברה של החופש וכבוד אישי של כל צוציק.

ואת לקבל מכה באוזן, מתחשק לך, אדון צוציק –לפי אסכולת מקרנקו?

לא, לא רוצה, וגם את מקרנקו לא מכיר, ואם יקרה (חלילה וחס!) משהו כזה, אז אסכולה שלך ירד לטמיון יחד עם הסכום המשמעותי שתשלם להוריו של קטנצ'יק שגובו כ- 2 מטר, בתור קנס לפי החלטת בית משפט. זה ידוע לכל אחד.

שיחה עם אחייני בוריס.

-          היום היה שיעור מתמטיקה קשה כל כך. טוב שהספקתי להעתיק מהלוח. רק רחל הפריעה לי כל הזמן. הסתירה.

-          היית צריך לבקש ממנה ללכת הצידה.

-          ביקשתי. צעקתי : "רחל, תתרחקי מהלוח, את מפריעה!!" ואז העתקתי.

-          רחל זאת ילדה מהכיתה שלך?

(בוריס הופתע מהטמטום שלי): - מה פיתאום, זאת המורה למתמטיקה!

הסופר הישראלי מפורסם אחד אומר עם החיוך העצוב:

-          אבי קרא לסבי "אבא- מורי"... קראתי לאבי פשוט "אבא"...בני קורא לי גבריאל, ואילו בנו יקרא לו ככה: - הסופר הראה את הג'סטה אשר מסמנת  למשרת במזרח לבוא.

ישראלים אוהבים את ילדיהם. עד לכיעור. נגד כל השכל הישר. לפי המסכנות שלי, האבות יותר עדינים עם הילדים מאשר האימהות ומקדישים להם יותר זמן. הם יותר אדיבים במובן הבעת רגשות – לא מתביישים מפוצי מוצי , חיבוקים, ומצי'קמוקים.

בכל משרד , בלי ההבדל, אם זה משרד למכירת המחשבים או משרד החינוך – על הקיר מאחרי גבו של הפקיד או הפקידה, כמו בכפר הרוסי, מודבקות תמונות רבות של הצאצאים האהובים בזוויות שונות, גילאים שונים ועל מגוון  כלי תחבורה  – מאופניים על שלושה גלגלים עד להונדה ההורית.

הפנייה הנפוצה ביותר לילד היא "מאמי".  אני חוזרת, - זה לא ילד פונה אל האם, אלא האם או האב לילד. משום שאפילו במשפחה החילונית הממוצעת הישראלית בדרך כלל ישנם שלוש או ארבע ילדים, הפנייה הזאת עם השנים נכנסה כל כך עמוק לשימוש יום יומי עד שלעיתים מהווה תחליף ל"אדון" ול"גברת". לדוגמה, לפני מספר ימים פקיד הבנק אשר הסביר לי מה ההבדל בין שתי תוכניות החיסכון, אמר בעצבים:

-          אני אומר, לך, מאמי, בפעם השלישית , את לא תרוויחי מזה הרבה.

הפקיד היה בן גילי.

פעם בשוק שמעתי, איך האישה הזקנה אמרה למוכר, אשר ביקש מחיר גבוהה מדי עבור הבננות : - במחיר כזה, מאמי, תמכור את הבננות לסבתא שלך, זיכרונה לברכה.

אך סטטי מן הנושא.

ואבכן, הילדים הישראלים.

מתחילים לפנק אותם ממש מהלידה עצמה. עד גיל חמש הם עם המוצץ. לא פעם ניתן לראות, איך לדוגמה, בחורצ'יק פיקח, כבן שלוש, מוציא את המוצץ מהפה, מרצה משהו במרץ  על הבדל בין "סובארו" ל"מיצובישי" לאימו או אחותו, ובסיום נאומו, מרוצה, מחזיר את המוצץ למקומו.

אז "המאמי" המלוקק הזה, בקושי מוציא את המוצץ מהפה, הולך לבית הספר, שבו לא מהמיסים עליו יותר מדי שיעורים, מבדרים ושומרים עליו.

ומשבחים! זה חשוב ביותר. זה יסביר לך כל פסיכולוג.

לא מזמן יצא לי להיות באסיפת הורים בבית הספר שבו לומדת בתי בת השמונה. בעצם אי אפשר לקרוא לזה אסיפה, משום שהמחנך נפגש עם כל הורה בארבע עיניים ומסביר בצורה לבבית מאד איזה ילד מיוחד התמזל את מזלם ללדת.

ניסיתי להתחמק מהשיחות האלה באופן מוצלח כמעט חצי שנה, משום הייתי שביעה מהם עוד בזמן שילדתי (מחוננת לדעתי, עצלנית ובלגניסטית) למדה בכיתה א'. עד שפתאם קיבלתי הזמנה מיוחדת להתייצב יחד עם בתי. על הפתק מספר סימני הקריאה.

 לא שנבהלתי, דאגתי. ביום ובשעה שנקבעו, התפטרתי מהסידורים החשובים, ביטלתי שתי הפגישות החשובות, והתייצבתי בפני המורה. היא הייתה קשוחה איתי בצורה בלתי רגילה. אני מנסה להשיג אותך שנה שלמה, אמרה המורה, איך את יכולה לחיות בלי לדעת מה קורה עם בתך?

כאן, אני כמובן, כמעט ומתתי. מה זאת אומרת לא יודעת מה קורה, לחשתי בבהלה. כל יום אני רואה אותה, ברוך השם, בודקת את מחבורותיה. מה קורה?

מה שקורה, ענתה המורה, שלילדה חסרות מילים חמות בנוכחות ההורים. חצי שנה שלמה היא לא שומעת שום דבר טוב על עצמה. לא, כמובן, אני משבחת אותה בכיתה באופן קבוע, כדי שתרגיש נעים, אבל באופן מובהק, זה לא מספיק!

אחרי המילים האלה המורה הציצה לפרוזדור היכן בתי החזיקה את הקיר, מרוצה עד מאד, וקראה לה  להיכנס לכיתה, דיברה באופן חגיגי ולבבי.

חווה היא ילדה נהדרת, היא אמרה, התלמידה הטובה ביותר בכיתה. לא משום שלומדת הכי טוב, אלא משום שיכולה ללמוד יותר טוב מכולם. ילדה יותר לא כישרונית לא יצאה לה לפגוש בכל חמש עשרה שנות עבודתה כמורה. וכו' וכו'.

אני מודה, שבהתחלה הופתעתי בעצמי. זה שבתי ילדה כישרונית, ידעת גם ככה, אחרות, מה שאומרים, לא מחזיקים אצלנו. אך מסופרלטיבים  כאלה על כישרונותיה, שנפלו עליי, אני, להגיד את האמת, נשארתי פעורת פה, וכעשר דקות מרותקת, הקשבתי לשטויות האלה.

לא נורא, המשיכה המורה, שילדת פלא שלנו לא תמיד מכינה את שעורי הבית. לא נורא, שלא מקשיבה לשיעורים ויושבת עם המבט נודד. לא צרה גדולה ששוכחת בבית את  העפרונות, העט, את המחברות ואף יום אחד הגיעה בלי התיק. ניתן להתגבר על הכול, משום שתלמידה עם הפוטנציאל שכזה אין עוד בבית הספר כולו.

במשפט אחד – הבנתי מה עליי לעשות. בדרך חזרה מבית הספר "התלמידה המצטיינת" קיבלה ממני על הכול : גם על השיעורים לא מוכנים, גם על זה ששוכחת את הכול , גם על המבט הנעדר וגם על היכולות היוצאות דופן. נעלם "האפקט החינוכי" של המורה הישראלית. אני, אומנם, האם יהודיה אך תוצרת רוסיה.

על החינוך הלא קשוח בבית ספר היסודי שמקבלים התלמידים בבית הספר הישראלי אפשר לספר בדיחות. אומנם, מה זה הבדיחות! החיים, כפי שידוע, צבעוניים הרבה יותר ומצחיקים יותר מכל ההמצאה. מכר שלי, מורה נגינה לתופים מספר: - יש לי תלמיד, בן 13, בחור כישרוני. לא מזמן מסביר לו בשיעור מתי להיכנס עם יד ימין על התופים. הוא מתבלבל ומתבלבל. אני מסביר לו:  "עם יד ימין, זה מנגנים עם יד ימין! מה אתה לא יודע היכן יד ימין?" הוא פרס את שני ידיו לפניו ובפלאיה אמתית אומר: - הרי, הן אותו דבר! איך אפשר להבדיל ביניהן!"

חייבים לציין – שבחברה הישראלית – בתקשורת, דנים באופן קבוע בשאילת הרפורמה בחינוך. מדי פעם מתפרסמים מאמרים מאשימים. החברה זועמת: מערכת החינוך כולה מתפרקת, נרקבת, לא באה בחשבון. ויחד עם זאת, בוגרי בתי הספר עוברים בהצלחה את המבחנים המסובכים ומתקבלים לאוניברסיטאות, טכניון – מקבלים דיפלומה, לדוגמה של האוניברסיטה העברית שיש לה יוקרה גדולה בחו"ל.  

באיזה אופן, הפרחים האלה, לא מורגלים לעבודה "מאמי" ,הופכים לאנשים רציניים, מתמצאים בים של ספרות מקצועית, יודעים איך להפיק מלימודי האוניברסיטה את החשוב ביותר – תעלומה עבורי.

בדיוק כמו תעלומה – הפיכת בריון קטן וחצוף בן שמונה עשרה לחייל צבא ההגנה לישראל, בן אדם שכבר בימים הראשונים בצבא, מדינה מטילה על כתפיו אחריות כבדה על נשיאת  הנשק האישי, שנמצא בידיו באופן קבוע – גם במטווח, גם בתחבורה הציבורית וגם בבר הלילי.

ואם ה"מאמי" הפרוע הזה יתרגז? – התעניינתי בהתחלה, - ואם ישתכר? ואם הוא משוגע? האם הוא יקנא בחברה שלו וה"באך באך" האישי שלו נמצא על כתפו, ככה סתם?

פעם הייתי עדה לריב של שני החיילים. יתכן בגלל בחורה. הם קפצו כמעט בו זמנית מהשולחן הקפה במדרחוב בן יהודה, הורידו את הנשק, העבירו אותו לידיי החברים אשר ישבו ליד ורק אז, התחילו ללכת מכות אחד עם השני.

אחרי סצנה כזו הפסקתי לשאול את השאילות לגבי נשיאת נשק. לא שנרגעתי, אלה נכנעתי לגורל. חוץ מזה, אני אוהבת את החיילים שלנו – זה סנטימנט הקטן האישי שלי. אוהבת להתבונן בהם, כאשר רובה מוחזק בין הרגליים והם ישנים באוטובוס. אוהבת להסתכל איך הם לועסים את הפיתה ובו זמנית זורקים את התיקים הכבדים לתא המטען, מתפרצים לדלת הקדמית של אוטובוס ומקבלים מכה עם הנשק על הטוסיק שלהם...לפני זמן קצר בטיול עם הכלב, ראיתי בחצר שלנו חייל. לפני הצבא רבתי עם המותק זה בגלל השירים באמצע הלילה מתחת לחלוני. הוא עמד על השביל. עם התיקים הכבדים ביותר מאחורי גבו כמעט מתמוטט מרוב העייפות. מייד מקהל הילדים עם קריאת שימחה קפצה עליו אחותו בת תשע, חיבקה, תפסה אותו על חגורה והובילה לכניסת הבית כמו שמובילים את השיכורים מאד או את הפצועים קל. לוויתי אותם במבטי. הם התקדמו באיטיות אל הבית. הוא חיבק את אחותו וצלע... זאת לא הייתה שבת, זה אומר ששחרו אותו בגלל מעשה כלשהו. תיארתי לעצמי, איך הוא הגיע במסע מייגע לגבול לבנון, איך ניסה לתפוס טרמפים חתחת השמש הלוהט ובאיזה תענוג הוא מוריד עכשיו בבית את הנעליים הג'ינג'יות עם שרוכים – סימן לחייל קרבי.

...ואילו לפני כמה חודשים גייסו גם את הבריון שלי. כשאני מחכה לו לסוף שבוע, עושה תורנות ליד חלוני ורואה איך מהאוטובוס הנעצר, יורד חייל ארוך, מגולח ראש, שסוחף שק כבד עם החפצים, הולך עייף לקראת הכניסה שלנו.

-          אלוהים אדירים! – משמעי בעלי את קולו מאחורי גבי, - איך נתנו לו את הנשק! איך? איך?!