ב-9 למאי 1998 בערוץ הממלכתי רוסי שודרה תוכנית לכבוד ניצחונה של הצבא הסובייטי במלחמת העולם השנייה או בשמה הרוסי - מלחמת האבות הגדולה. אורח התוכנית היה בנו של סופר, משורר ומחזאי הרוסי הידוע קונסטנטין סימונוב.
המנחה שאל את האורח:
- איזה הסבר יש לך לכך שהשיר המפורסם ביותר של אביך "חכי לי" לא הפך לשיר ששרים אותו?
- למילים האלה הולכנו לא פחות מ-25 לחנים, אך אף אחד מהם לא הצליח כי לא התחבר למילים.
בזמן השידור, מהנדס אלמוני מישראל ניסה להתקשר לאולפן, אך הקו היה תפוס. כאשר הוא הצליח, התוכנית כבר הסתיימה. האיש שוחח עם העוזרת של המנחה והסביר לה, שהם טועים, השיר אכן קיים ואותו שר עם שלם, מדינה שלמה. הוא סיפר לעוזרת את סיפורו של השיר הישראלי ("את חכי לי"). העוזרת ביקשה לשלוח את הסיפור לה והבטיחה למסור אותו לבנו של סימונוב.
הנה הסיפור.
סולומון דויצ'ר נולד באוגוסט 1921 בווינה. ב-1938 יחד עם הקבוצה הקטנה של הבחורים והבחורות היהודים אחרים בספינה קטנה הצליח סולומון להגיע לפלסטינה.
ב-1939 התחילה מלחמת העולם השנייה. דויצ'ר התגייס לבריגאדה היהודית. ניצחון תפס אותו באיטליה.
ב-1943 סולומון דויצ'ר עמד לצאת לשמירה. מהשולחן הוא לקח ספר, במחשבה שאם יהיה זמן פנוי לקרוא אותו. הספר נקרא " שירי אהבה" מעת המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב בתרגמו של שלונסקי. השיר הראשון בספר היה "חכה לי". אפשר לתאר איזה חוויה זאת הייתה עבור החייל הצעיר אשר השאיר בווינה הכבושה על ידי הנאצים את אימו, את אביו ואת כל קרובי המשפחה: "את חכי לי ואחזור, אך חכי הטב..." הוא התחיל לזמזם לחן בהתאם למילים. באותה שמירה נולד השיר. החברים לבריגאדה אהבו את השיר מיד. גם את המילים וגם את הלחן.
מאוחר יותר הוקמה הלהקה של הבריגאדה ודויצ'ר הופיע עם השיר. הוא תורגם לאנגלית , כך שהחיילים הבריטים והאמריקאים יכלו גם לשיר אותו בשפתם.
ב-1944 התרחש עוד משהו.
לחצר בית הכנסת ברומא נכנס חייל אמריקאי כדי להתפלל. בכניסה עמדה אישה בוכייה. האמריקאי פנה עליה ביידיש:
"למה את בוכה, המלחמה, אפשר להגיד נגמרה, והאלוהים אולי עכשיו לנו עכשיו". "אלוהים לא יכול לעזור לי, - ענתה האישה. – את בעלי הרגו הגרמנים מול עיניי, ילדים עזבו את הבית עוד ב-38 ולא ידוע לי שום דבר על גורלם." אחרי שיחה קצרה התברר שהמשוחחים הם דודה ואחיין. שתי אחיות, יוצאות פולין עזבו את בית אביהן. אחת התחתנה עם יהודי אוסטרי, השנייה התחתנה עם האמריקאי ועברה לגור מעבר לאוקיאנוס. אחריי עלייתם של נאצים לשלטון, הקשר בין האחיות הופסק. הקצין התברר כבן אחותה.
הוא אסף את דודתו עליו והבטיח לדאוג לה. היא התחננה בפניו לעזור לה לברר את גורל בניה. "איך קראו לבנך" – שאל האחיין. "סולומון דויצ'ר" – ענתה הדודה. שמו של מחבר השיר "את חכי לי" היה ידוע היטב לקצין.
הוא לא אמר לה מילה, כדי לא לעורר בה תקוות שוו שמא יתברר שזו הטעות, ובינתיים בירר את לוח הזמנים להופעת הלהקה.
הם באו לקונצרט.
הכריזו את שם השיר ואת שמו הזמר. הוא לא היה מוכר לה. באותו זמן סולומון דויצ'ר כבר עברת את שמו לשלומו דרורי. היא גם לא הבינה עברית שבה דיברו מהבמה.
אם לא הכירה את בנה. מאז פרידתם עברו 8 שנים. הוא התבגר, וגם היה במדים – היא לא ראתה אותו ככה אף פעם. הוא הביט לאולם ובשורה הראשונה רואה את אימו. שלמה צעק ורץ למטה מהבמה.
בכו כולם, גם הקהל וגם הזמרים.
הודות אותו מכתב ממהנדס בארץ, הסיפור נודע לבנו של סימונוב, אלכסיי. ב- 2004 הוא הגיע ארצה כדי להיפגש עם דרורי. במהלך הפגישה התבררה עובדה מדהימה: בימים בהם פגש את החייל הצעיר את אימו בעיר איטלקית בארי , חזר קונסטנטין סימונוב מיוגוסלביה, שם שהה בעקבות משימת העיתון "הכוכב האדום" לסקר את חיי הפרטיזנים של טיטו. המטוס נחת בבארי! סימונוב בילה בה כמה ימים. פגישתם של המשורר והמלחין יכלה הייתה להתקיים קודם, אך נדחתה לשישים שנה, ולה זכה את בנו של המשורר ולא הוא עצמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
