הבלוג של שופי

רציתי להוסיף את החוויה הפרטית שלי  לחוויית דינה רובינה  בהקשר לנסיעה באוטובוס הישראלי. יותר נכון בנושא המתנה בתחנת האוטובוס.

בדיוק כפי שדינה רובינה תיארה, אני נוסעת כל בוקר באותה שעה באותו קו ולרוב עם אותו הנהג. גם ממתינה בתחנה עם אותם האנשים.

לאחרונה חוויתי שתי סצנות עם אותה האישה  שבשום פנים ואופן לא יכלו להתרחש בריגה.

עמדתי בתחנה אחרי אירועים ממש לא נעימים בחיי. הייתי שקועה במחשבות על משפחתי, בריאותי, בריאותו של פושקין והמצב הכלכלי שלנו. כנראה נראיתי מוטרדת למדי. האוטובוס התעכב. האישה שעולה איתי באופן קבוע ניגשה עליי עם המילים: "אל תדאגי, האוטובוס תכף מגיע!". לא יודעתי האם לצחוק או לכעוס. התגובה הראשונה בראשי הייתה: "מה את יודעת עליי?! מה את נכנסת לי לחיים!" אך לא אמרתי כלום, מכיוון שברור שכוונותיה היו טובות לגמרי.

הסצנה שנייה  השנייה התרחשה היום. האוטובוס הקבוע שלנו מביא אותי ישירות למקום העבודה, אך עושה סיבוב בכל מעלה אדומים עד שהוא מגיע ליציאה מהעיר. במקביל יוצא את אותו הקו מהשכונה האחרת. כל הקווים מצטלבים ביציאה. אם מחמיצים את הקו משכונתי, יש אופציה להגיע עם קו אחר ישר ליציאה ושם לתפוס את הקו שלי שבא משכונה אחרת. אני קוראת באוטובוס ואין לי לחץ להגיע לעבודה דקה בדקה. היום שוב האוטובוס שלנו לא הגיעה בזמן. אותה אישה פנתה עליי : נתפוס את הקו ליציאה מהעיר ומשם נעבור לקו שלנו." אמרתי לה שאין לי שום צורך למהר. ושוב צחקתי בתוך תוכי. כן, בעיניי זה הפרעה הבוטה של המרחב האישי שלי ואני קנאית לו, ולא אוהבת כשעושים את זה נגד רצוני, מצד שני ראיתי את עצמי כמישהי שהתקבלה ללהקה שלה.  לפי תנועות הגוף של האישה הבנתי שסירובי  הפתיע אותה לא לטובתי. אני חייכתי , כי  גם אחרי 17 שנה בארץ אני מתפלאת מהפשטות לפנות לבן אדם זר ולתקשר איתו כאילו הוא החבר הקרוב. סצנה כזאת בריגה היא בגדר של מדע בדיוני ולא פלא שזה כל כך מצחיק את חברותיי הריגאיות.

מה אני אגיד, אין כמו בארץ ואני ממש נהנית להיות פה!