הבלוג של שופי

ביום שלישי האחרון אני וחברותיי ביקרנו בתל אביב.

הסתבר שלכולנו טיול בתל אביב הוא כמו טיול בחוץ לארץ.

יש לי תחושה ששם אף אחד לא עובד אף פעם, אנשים מבלים, הולכים לתערוכות, יושבים בבתי קפה או מטיילים בים.

בזמן האחרון יחסיי עם ירושלים האהובה בעבר התחילו להסתבך. אני עדיין מרגישה חלק ממנה אך נשמתי לא שייכת לה יותר. אני גם כבר לא גרה בה ולא מצטערת על כך, אך תלויה בה בכל דבר. אילולא עבודה וחברים, הייתי עוזבת ללא צער רב והייתי באה לבקר מדי פעם.

תל אביב עבורי היום היא התגלמות של חופש, דמוקרטיה, שפע, תרבות.

 לנסיעה הזאת התחלתי להתכונן בערך לפני חודשיים. הכול התחיל מסיור לנווה צדק עם בעלי. מסלול מצאנו באינטרנט. היסטוריה של השכונה הקסימה אותי. הסיור הגשמי לא מוצלח בעבודה בכל זאת הצליח לעורר בי רצון לדעת גם על הימים הראשונים של ל אביב בימי אחוזת בית. מאז התחלתי לקרוא, ולקרוא ולקרוא. לקראת סיור עם החברות ידעתי כבר הרבה יותר מאשר בסיור עם בעלי. החלטנו שאת הסיור נערוך לנו לכבוד יום האישה הבינלאומית. כתודה על הסיור אקבל ארוחה על חשבונן בבית הקפה. תיאמנו כל פרט ופרט, ביררנו על נסיעה במסלול מהיר ומקום החנייה. זה לא פשוט לתאם בין 4 נשים עובדות משרה מלאה, אמהות לילדים קטנים. אחרי אלפי מיילים ומאות טלפונים שתיים מאיתנו דווקא ביום הזה נפלו חולות. נאלצנו לדחות את הטיול ולהתחיל הכול מהתחלה כעבור שבועיים. קבענו לצאת ביום חמישי. כמובן שלפי חוק מרפי דווקא ביום הזה בתחזית מזג האוויר הודיעו על גשם. תוך יומיים שוב שלחנו אלפי מכתבים ועשינו מאות טלפונים. הצלחנו לקבוע סופית ליום שלישי. יום לפני פושקין חלה. בעלי הבטיח לי שהוא ישמור עליו. בדיוק בדקה שדיברנו על זה הוא קיבל סמס מהבוס על ישיבה דחופה בעבודה בשעה שהייתי אמורה להיות בתל אביב. במאמצים גדולים הוא הצליח לשכנע את אימו לשמור על פושקין בזמן הישיבה.

עוד לפני שנכנסנו לרכב, עברה בי מחשבה – מה עוד יכול לקרות כדי שהנסיעה לא תצא לפועל. בדיעבד התברר שבחורה שהייתה אמורה להחליף אותי בעבודה חלתה בעצמה, למזלי היא מצאה פתרון לבד ולא שיתפה אותי.

מה יש לי להגיד על הטיול עצמו. החברות האלו הם אוויר לנשמתי. בפגישות שלנו אני ממלאה את המצברים. הם נותנות לי כוחות למשימות חיי.

זה היה סיור ראשון שלי. אני לא מרוצה מעצמי. גיליתי שבראש מופיעות קודם כל מילים בעברית, מילים ברוסית לא יום יומית אני צריכה לחפש. זאת בעיה בעמידה מול קהל. אולי גם בנות הרגישו יותר מדי לא פורמאלי והרשו לעצמם להתפזר. אך עדיין אני מאשימה את עצמי בכך. בכל מקרה הזמן עבר במהירות שיא. האינטואיציה לחשה לנו להיכנס למסעדת "סוזנה", שהתבררה כמקום ידוע וטעים. אכלנו ורצנו לילדודס שלנו.

החלטנו שנעשה עוד סיורים כאלה בעתיד. אך כפי שאתם מבינים העיקר כאן הוא לא הסיור עצמו.