הבלוג של שופי

זה שאני יהודייה גיליתי עוד כשהייתי בגן. יש לי שער מטולטל.יום אחד פיזרתי את השער ומייד כינו אותי המכשפה. בכיתי ושאלתי את אימי : "למה לכל הילדים יש שער חלק ולי מטולטל?" – "משום שאת יהודייה." – ענתה אימא. (אז עוד לא ראינו יהודים עם שער חלק). "לא רוצה להיות יהודיה! " – בכיתי.

בכיתה ד', מצאתי את עצמי בנאום לחברותיי לכיתה בנושא: " האם אני שונה במשהו מכן?". אז באמת לא היה שום שוני, דת הייתה אסורה בברית המועצות, לא שמרנו שום מסורת ואורך חיי ההורים של כולנו היה דומה.  

מה זה אנטישמיות באמת, חשתי על בשרי בגיל 14 ,כאשר בית הספר שבו למדתי נסגר עקב מצב בניין רופף ועברתי לבית הספר אחר. תלמיד כיתה גבוהה יותר איים עליי לשבור את המשקפיים בגלל שאני ג'דית. הסתתרתי ממנו בהפסקות בשירותים, המצאתי כאבי בטן כדי לא ללכת לבית הספר ואף ביליתי שבוע בבית החולים. למרות שלא סיפרתי את סיפורי לרופאים, הם זהו שיש בעיה פסיכולוגית. אז העזתי לספר לאבי. כאשר הוא ניגש לדבר עם מנהלת בית הספר, היא אמרה שצר לה מאד, אך היא לא יכולה לעשות כלום, אבא ניגש לאותו ילד, ומתוך ייאוש, כניראה, כי לא היה לו הרבה מה לומר, אמר לו, שאם עוד פעם הוא יתקרב עליי, אבי יערוך לו טקס ברית מילה חגיגי במיוחד. לבית הספר הזה, כמובן, לא חזרתי יותר.

בשנות ה-90 יחד עם פרסטוריקה הגיע גם חופש הביטוי, איתו התעוררו תנועות לאומיות בברית המועצות, במיוחד ברפובליקות בלטיות, וביניהם קמה קהילה יהודית גדולה. נוצרה חברה לתרבות יהודית, קם המרכז הישראלי, בית הכנסת היחיד בעיר (לפני מלחמת העולם השנייה היו חמישה) הפך למקום מפגש של יהודי ריגה, הגיעו נציגי ארגונים הישראליים, נוסד בית הספר היהודי. אני וחברתי הטובה ביותר היינו מחוץ לחיים האלה, מהסיבה שלא  ידענו איך מצטרפים. לא הרגשנו בנוח לבוא לאירוע בלי להכיר אף אחד.

זה קרה במקרה. אני ואותה החברה נסענו לחופשה לסנקט פטרבורג. באותה רכבת בדיוק נסעו חבריינו מבית הספר היהודי לקייטנת סוכנות בליווי שני נציגי "בני עקיבא". מטרתם העיקרית של הנציגים הייתה תעמולה הישראלית וכתוצאה ממנה ,עליית יהודים ארצה. הם היו הישראלים הראשונים שפגשתי בחיי. לאחד מהם קראו יגאל אמיר. בעקבות השיחה הלילית ברכבת, אני וחברתי יצאנו לחפש את קייטנת הסוכנות בפרבר סנקט פטרבורג. אתם צריכים להבין שזה לא דבר מה בכך, שתי בנות יהודיות טיפוסיות שואלות עוברי אורך מקריים בארץ אנטישמית איך למצוא קייטנת יהודים. את המבטים של האנשים הללו אני לא אשכח מעולם.

המשך הסיפור הוא פשוט ביותר. לא הספקנו לחזור לריגה כאשר קיבלנו טלפון מיגאל עם ההזמנה להצטרף לערב יהודי. משם התגלגלנו הלאה – דיסקוטקים עם הלהיט " תחת שמי ים התיכון" של שלמה ארצי, צפייה ב"לול" בדירה שכורה של הישראלים, ערבי יום שישי בבית הכנסת, לימוד עברית בשבתות במרכז הישראלי, שירים ברוסית בליווי גיטרה התחלפו ל"ירושלים של זהב" ו"אדון עולם, והמון המון המון חברים חדשים. אותה החברה הצמודה שלי הכירה שם את בעלה.

בדיוק במקום הזה הרצון להסתיר את היהדות התחלף בגאווה הלאומית. בבית על שולחני עמד דגל ישראל. השולחן היה נמצא ליד החלון. אימא רעדה מפחד שיראו את הדגל דרך החלון בדיוק כפי שפחדה שהשכנים ישמעו שאני שרה "קום ויתהלך בארץ"  ושירים אחרים בעברית. בלהט שלנו הדבקנו גם את הורינו – הם התחילו להגיע בחגים לבית הכנסת.

על עלייה ארצה לא ממש חשבתי. הוריי התחילו את תהליכי הגירה לגרמניה.

באחד הפגישות שלנו בחברה לתרבות יהודית הופיע נציגה של האוניברסיטה העברית ופרס בפנינו את תוכנית עלייה לישראל במסגרת לימודי מכינה באוניברסיטה. לא התאמתי לתנאי התוכנית ובכל זאת התערבתי עם חבריי שאוכל להתקבל. עברתי מבחנים ושכחתי מזה. באוקטובר 1993, אחרי חזרתי מחגיגות שמחת תורה בבית הכנסת, אבא הודיע לי שקיבל טלפון מנציג האוניברסיטה – תוך חודש אני חייבת להיות בארץ.

דווקא בזמן שהתרוצצתי כדי לאסוף את כל המסמכים לעלייה, נתקלתי בשני מקרי אנטישמיות ברחוב. רצתי לאוטובוס בגשם, מכוסה מכף רגל עד הראש, פתאום שומעת לעברי : "לאן את ממהרת, זידובקה!" והמקרה השני ממש צמוד למועד העלייה נסעתי באוטובוס לשגרירות ישראל שנמצא בבניין של כל השגרירויות. שאלתי את האנשים האם הם יודעים על תחנת אוטובוס באותו הרחוב. קיבלתי תשובה הבא : כולכם, היהודים, מתחפשים לאנשים מנומסים אך מבפנים אתם הרכובים וחסרי יושר, אילולא היית יהודייה, הייתי אומרת לך אם ישנה תחנה ברחוב הזה או לא." כמובן שלא התרגשתי במיוחד, כעבור יומיים הייתי בירושלים.

החוויה שונה לגמרי עם זהות עצמי אחרת חשתי כאשר חזרתי ב-2007 לביקור בריגה. נפגשתי בעיקר עם חבריי הנוצריים. מחבורת הצעירים יהודים של אז כמעט ולא נשאר אף אחד. רוב המכריע עלה ארצה או היגר לארצות אחרות. הרגשתי שם את עצמי קודם כל אזרחית ישראלית, ילידת ריגה,ולא יהודיה מקומית. אני אוהבת את ריגה, את ילדותי שם, את החברים שבזכות האינטרנט הקשר חודש, אבל הביקור נתן לי להבין בבירור חד משמעי שלמרות הזהות החצויה שלי כאן, ישראל הוא הביתי היחיד. יכולתי רק לחייך בתוך תוכי כאשר חברה טובה מהתיכון אמרה לי : " יהודים השתלטו על העולם."