הבלוג של שופי

אין לי כמעט משפחה, ההורים שלי למרות הכעס המוצדק שלהם, עוזרים לנו ותומכים למרות האמצעים הדלים.  אילולא עזרתם לא היינו שורדים. אני מבינה ומודעת לגמרי שזה לא מובן מעליו. הם גיבורים  בעיניי. אני אוהבת ומעריצה אותם.

יש לי חברים. ולא מעט. אומרים שחברות נמדדת ברגעים הקשים, עוד אומרים שאם רוצים לאבד חבר, תלווה ממנו כסף.

אני לא רוצה לאבד חברים, רוצה לחשוב שברגע הקשה ביותר הם לא יעזבו אותי, בדיוק כפי שהייתי עושה הכל למענם.

למרות המצב הקשה, עוד לא נאלצתי להלוות כסף מהחברים ומקווה שלא אזדקק. מדי פעם אני כן צריכה עזרה קטנה. גיליתי שקשה לי מאד מאד לבקש. במיוחד כשזה קשור לטריחה. אני מתנצלת אלף פעמים ומתפרקת לשני חלקים – מצד אחד אין לי ברירה, מצד שני לא נעים לי. שואלת את עצמי האם אני יכולה לתת פיצוי הולם על כך. אין לי ספק -  כשיצטרכו עזרה אני אסתער, אך לא בגלל שעזרו לי הפעם, אלא בכלל, כי החברים שלי זקוקים לעזרה.

הסתבר לי, שפי כמה קשה לקבל את עזרה, גם כשלא ממש מבקשים. אני יודעת שאלה החברים שלי שרוצים לעזור לי מכל הלב, והאמת, שעזרתם במקום, אבל קשה  ביותר להודות בזה. אני יודעת שרוב החברים שלי הם בדיוק כמונו – בעלי משפחות עם ילדים קטנים וגם אם לא, עובדים קשה לפרנסתם. ברור שכשהם נותנים לנו, הם לוקחים מעצמם. גם כשמשלמים על קפה או חתיכת פיצה לפושקין במקומי.

 במקרים מסוימים אני מצליחה להמיר את העזרה הממשית בהבטחה שאם לא יהיה למי לפנות אני אדע שאוכל לפנות עליהם, וזה כל כך לא מעט. כל מקרה של עזרה גורם לי לבכי . איך יכולתי לגרום לחברים שלי צורך לקחת מעצמם, מצד שני, זה מרגש אותי עד הצמרמורת. אני מרגישה שזכיתי בחיים. מודה, אולי יש בזה קצת רחמים עצמיים – איך הגעתי לפת לחם שאין לי ברירה, אלא לקבל את העזרה.

אני רק רוצה לקוות שיום אחד נעמוד על הרגליים, נחזור לחיים רגילים ואוכל להחזיר את כל חובתיי ולפנק על חשבוני את כל החברים היקרים.

 ולא יכולה שלא לצטט את אנדריי מקרביץ האהוב שלי משיר "החברים הוותיקים":

"איתם אפתור את בעותיי,

שלא פתרתי בלעדייהם.

אחר כך אבקש את סלחתם,

מחבריי הוותיקים."

כך גם אני.