בהתמודדות שלי עם מצבינו אני מגלה שוב ושוב את הדברים החדשים גם על עצמי וגם על אחרים. כל הזמן קורה לנו משהו. עוד לא מספיקים להתאושש ממכה אחת, כבר מגיעה אחרת. שוב אני צריכה להסתגל למצב החדש ושוב לחפש את הנחמה והתירוצים למה יכול להיות גרוע עוד יותר.
הרבה פעמים כתבתי כאן על חברים שלי שבלעדיהם פשוט לא הייתי עומדת במסע הזה. כל פעם שאני חושבת לכמות "הטוב" שנחשפתי לאחרונה, עולות לי הדמעות.
בתקופה הזאת אני מקבלת כל כך הרבה חום, אהבה, תמיכה נפשית ולא רק נפשית, אלא לעיתים גם כספית, כולל פינוקים מחברותיי, כמו יציאה לסרט או הזמנה לבית קפה על חשבונן, אני שואלת את עצמי יותר ויותר, האם לא הייתי אטומה כל השנים למצוקות של חברים, האם הייתי קשובה מספיק ומציעה עזרה גם כשלא ביקשו ממני.
גיליתי גם ששכל שהמצב נהיה קשה יותר, השבירה שלי רחוקה יותר. אני מסבירה את זה בכך, שכבר נהייתי מתורגלת מספיק, כדי לעמוד בזה, חייבת להמציא לעצמי השקפת עולם אחרת. לא אוכל להסביר אותה טוב יותר מגיבורת ספר "אלגנטיות של קיפוד" :
"לא לשכוח גם שזקנים גם היו פעם צעירים, שמשך החיים הוא מגוחך, שהיום אנחנו בני עשרים ומחר אנחנו בני שמונים. אני הבנתי בשלב די מוקדם שהחיים עוברים צ'ק צ'ק כשהסתכלתי על המבוגרים סביבי, שממהרים כל כך, שנחלצים מכל יום פקודה, שדביקים בלהיטות בכאן ובעכשיו כדי לא לחשוב על המחר... אבל אנחנו מפחדים ממחר מפני שאנחנו לא יודעים לבנות את החווה אנחנו מספרים לעצמינו שנוכל לעשות את זה מחר, וזה עיניין אבוד, כי מחר תמיד נהפך בסופו של דבר, להיום, אתם מבינים?
לכן אסור בשום ואופן לשכוח את זה. צריך לחיות עם הוודאות שאנחנו נזדקן ושזה לא יהיה יפה ולא נחמד ולא שמח. ולהגיד לעצמינו שמה שחשוב זה עכשיו: לבנות, עכשיו, משהו , בכל מחיר, בכל כוח. תמיד לזכור בראש את בית האבות כדי להתעלות מדי יום, כדי שכל יום יהיה אלמותי. לטפס צעד צעד על האוורסט שלך באופן כזה שכל צעד יהיה כמו שבריר של נצח.
בשביל זה צריך עתיד: כדי לבנות את החווה באמצעות פרויקטים אמיתיים של אנשים חיים." (אלגנטיות של קיפוד - מוריאל ברבר)
הגעתי לגם טובענה משלי, אומנם בכלל לא מקורית, אך עובדת מבינתי : לא יכולה לשנות את העובדות, תשני את היחס עליהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
