ביום רבעי השבוע, אחרי ימים מורטי עצבים הגיע צו כינוס הנכסים המיוחל. ביום הזה בדיוק הסתיים מועד להסדר חובות בהוצאה לפועל, לפי כך, אילולא הצו, נציגי הוצאה לפועל היו אמורים "לבקר" אצלנו על מנת לעכל את רכושינו. הכול קרה בהפרש של כמה שעות לטובתנו. את המתח אין מילים לתאר.
אך הרגשתי רק חצי הקלה, כי ערב קודם, הבוס של בעלי הודיע על פירוק החברה שבה בעלי עבד לאחרונה, וזה אומר שחודש אחד בלבד אחרי מציאת העבודה בה הוא נהנה גם מהתוכן וגם מהתנאים , המעסיק שלו היה מרוצה ממנו, הוא נשאר שוב ללא פרנסה, יותר מזה, עקב מצב החברה לא יקבל את המשכורת על חודש עבודה.
לא עמדתי במעמסה הנפשית ועודף החדשות, לקחתי יום חופש מעבודה ונסענו עם פושקין ליום וחצי לאימא שלי. להחליף סביבה, להתנתק, לקבל חיזוק ועידוד, גם לאכול טעים ולאפשר להוריי לראות את הנכד האהוב.
ביומיים שלא היינו בבית, בעלי החזיר את כל הרהיטים והמכשירים שנאלצנו להסתיר אצל שכנים וחברים. התחושה שלא הייתי בבית שנים. אני מודה, זה רק חפצים, אבל התחבקתי היום עם הספה שלי. עשיתי ניקיון וסידרתי את הדירה בתענוג שלא זכור לי. אני רחוקה מלהיות חולת ניקיון אבל היום נהייתי. בראשי תמונה של ספה ישנה זרוקה ליד פח זבל בחוץ, שהביאנו באופן זמני במקום שלנו, אושר של ממש לראות אותה שם, בזבל.
בעלי החרוץ תוך יום אחד התחיל לעבוד בעבודה אחרת, כנראה זמנית, עד שימצא משהו ראוי. אך זה לא משנה כרגע, העיקר שיש הכנסה, גם המשכורת וחשבון בנק שלי ישחררו בזמן הקרוב. מה שנשאר, זה להיכנס למקלחת חמה ולשטוף מעצמי את כל התקופה האיומה הזאת.
ולכל חבריי הבלוגרים!
בזמן האחרון לא יכולתי לקרוא שום פוסטים מרוב העצבים.
אני חוזרת!!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
