הבלוג של שופי

מזמן לא כתבתי פוסט. הייתי שרויה במצב רוח ירוד וגם הייתי עסוקה בדברים המעשיים. לא היה לי זמן וגם לא חשק לעצור ולחשוב.

זה הבוקר הראשון בלי האורחים שלי מריגה. חיכיתי לביקור שלהם שלושה חודשים. תכננו ובנינו את תוכנית הביקור בקפדנות רבה במשך שלושה חודשים. הנה זה נגמר. זה היה שבוע מטורף. הספקנו כל מה שרצינו, אך לא הספקנו להיות אחד עם השני. בילינו ביחד המון ורק שעות ספורות לא העברנו בחברת אחד השני, ובכל זאת זה לא הספיק. כמו בור בלי תחתית.  לא התראינו חמש שנים , אך הודות המאה האינטרנטי שלנו, היינו בקשר יום יומי , בקיעים בפרטים הכי קטנים של חיינו. באמצעות סקייפ יכולנו לנהל שיחות וידאו. ובכל זאת, שבעת הימים כאן לא הספיקו. נשארנו צמאים לתקשורת עוד ועוד. זה מדהים אותי ממש. את המגע החי כנראה, לא מסוגל להחליף עדיין שום וידיאו ציט.

שתבינו, אני כמעט בת ארבעים, אלה היא חברה שלי מכיתה א', זאת אומרת, אנחנו ביחד 34 שנים!

אני משוטטת בדירה שהתרוקנה ונתקלת ברמזים שעוד אתמול הם היו כאן, עכשיו הם שוב אלפי קילומטרים ממני. נאחזת בתמונות של הביקור ועצוב לי מאד. אומנם "חברים נפרדים כדי להיפגש שוב" לדבריו המשורר, ואני מאמינה בזה מאד, קשה לי.

מצאתי שיר אצל אותו אנדריי מקרביץ האהוב שלי (תרגום מילה במילה):

הכול עובר במעגל:

אומץ, פחד

חבר, אויב

אהבה, פרידה

הכול קורה ולא פתאום

ודורש מחיר,

זה המעגל.

ולא ניתן לצאת מהמעגל.