אתמול התארחו אצלי כמה חברות טובות שלי. היינו ארבע. שלוש אמהות לילדים קטנים שהגדול הוא בכיתה א' והחברה הרבעית בהריון מתקדם. כמובן השיחה נסובבה בעיקר סביב נושא הריון וההורות. שלשתינו תיארנו לחברותנו ההריונית אילו זוועות מצפים לה – סוף הריון קשה, עלייה במשקל, בטן כבדה, אחרי הלידה – דיכאון או לפחות דכדוך, ללילות ללא שינה, חיים שלא שייכים לה יותר, מרד הראשון וכך הלאה. הצלחנו לצמרר את המסכנה עד עומק נשמתה.
- אז ממה אתן כל כך מאושרת להיות אימהות ? – שאלה באופן הגיוני .
שאילתה גרמה לי לעצור את השטף התלונות ולחשוב.
אני שמה לפושקין את נעליי הבית, הוא נותן לי רגל אחד ואומר: אימא, יש עוד רגל. אני : כמה רגליים יש לך? פושקין: חבילה.
ביום שישי וגם בשבת שיחקנו כולנו בבאולינג, עשינו תחרות על ארבע, פיסלנו את שופי מפלסטלינה, קפצנו על המיטה. כמה צחקנו, שרנו, הצטלמנו, התנשקנו והתחבקנו.
בבוקר יום שבת אכלנו ארוחת בוקר ביחד. פושקין עזר לסדר את השולחן לפני ואחרי הארוחה. אחרי שהאורחות שלי עזבו , אני ופושקין ניגבנו ביחד את הכלים. אחרי שהוא אכל שניצל ולכלך את הרצפה, ביוזמתו לקח מטאטא, ויעה ,ניקה את הכול עד הפירור האחרון. הוא עזר לי גם עם הכביסה, ניקה את שולחן האוכל, סידר את כל הצעצועים שלו, עזר לי עם פח זבל וכו'.
כשישבנו עם הבנות ליד השולחן מלא בממתקים, פושקין שיחק על הידיים שלי. פתאום הוא תפס שוקולד. שאלתי אותו: האם מותר לך לקחת את? הוא החזיר את השוקולד מייד למקומו. הסברתי לו שסיכמנו שהוא אוכל שתי חתיכות שוקולד ביום והוא כבר עבר את המחסה. הייתי כל גאה בפושקין שהוא לא עשה סצנות, ללא בכי וללא התקפי זעם, אלא פשוט אמר מילה אחת נבונה: מחר.
בבוקר הוא התעורר עם מילים: "היה כיף לישון".
הוא לומד, משתף פעולה, זורם.
אלה הדברים כל כך קטנים, כל כך יום-יומיים, אבל הם גורמים לכל כך הרבה אושר. איך אני יכולה להסביר ולהעביר את התחושה הזאת למי שאף פעם לא חווה את זה?
כנירה הקשיים, בעיות והתלונות מתלבשים על המילים יותר טוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
