הבלוג של שופי

מזמן לא כתבתי פוסט. הייתי שרויה במצב רוח ירוד וגם הייתי עסוקה בדברים המעשיים. לא היה לי זמן וגם לא חשק לעצור ולחשוב.

זה הבוקר הראשון בלי האורחים שלי מריגה. חיכיתי לביקור שלהם שלושה חודשים. תכננו ובנינו את תוכנית הביקור בקפדנות רבה במשך שלושה חודשים. הנה זה נגמר. זה היה שבוע מטורף. הספקנו כל מה שרצינו, אך לא הספקנו להיות אחד עם השני. בילינו ביחד המון ורק שעות ספורות לא העברנו בחברת אחד השני, ובכל זאת זה לא הספיק. כמו בור בלי תחתית.  לא התראינו חמש שנים , אך הודות המאה האינטרנטי שלנו, היינו בקשר יום יומי , בקיעים בפרטים הכי קטנים של חיינו. באמצעות סקייפ יכולנו לנהל שיחות וידאו. ובכל זאת, שבעת הימים כאן לא הספיקו. נשארנו צמאים לתקשורת עוד ועוד. זה מדהים אותי ממש. את המגע החי כנראה, לא מסוגל להחליף עדיין שום וידיאו ציט.

שתבינו, אני כמעט בת ארבעים, אלה היא חברה שלי מכיתה א', זאת אומרת, אנחנו ביחד 34 שנים!

אני משוטטת בדירה שהתרוקנה ונתקלת ברמזים שעוד אתמול הם היו כאן, עכשיו הם שוב אלפי קילומטרים ממני. נאחזת בתמונות של הביקור ועצוב לי מאד. אומנם "חברים נפרדים כדי להיפגש שוב" לדבריו המשורר, ואני מאמינה בזה מאד, קשה לי.

מצאתי שיר אצל אותו אנדריי מקרביץ האהוב שלי (תרגום מילה במילה):

הכול עובר במעגל:

אומץ, פחד

חבר, אויב

אהבה, פרידה

הכול קורה ולא פתאום

ודורש מחיר,

זה המעגל.

ולא ניתן לצאת מהמעגל.

לא פעם כתבתי על זה וכותבת על זה שוב.

אני מתה על משפחתי ואוהבת מאד את עבודתי, אבל לכל אחד יש את המקום היכן הוא יכול לנוח ולמלא את המצברים. 

המקום כזה עבורי הוא מפגשי בנות. בשנה שעברה השתתפתי בקבוצת הורים והצטערתי מאד שהקורס הסתיים. למדתי המון וגם הרגשתי שזה המקום בו אני יכולה להיות את עצמי – לא לחשוב מה יחשבו עליי אחרים אפילו אם אני טועה, להביע את דעתי, לשתף בנושאים הכי פרטים ולקבל עידוד.

עוד כשגרנו בירושלים,התחלנו עם החברתי הטובה את מפגשי יום חמישי עם ילדים ובלי בעלים. המפגשים האלה הפכו אותנו לחברות הכי טובות. לפחות מבחינתי. אני מודה לה מכל הלב, שגם אחרי שעברנו למעלה אדומים היא לא מתעצלנת לבוא כל יום חמישי עד עלינו. הפגישות האלה קיבלו משמעות אחרת כאשר עלה לה רעיון גאוני – ילדים משחקים, אנחנו מנסים את המתכונים החדשים.  מזה כחודש וחצי אנחנו מייסמים את הרעיון.  הסתבר שחוץ מכיף לנסות דברים חדשים ביחד, כיף ללמוד מאחרים.  חברות אחרות הציעו לנו לארח אותנו בביתן וללמד אותנו מה שהם יודעות לעשות. יצא סדנת בישול של ממש. אני גיליתי עולמות חדשים.

אני אוהבת ללמוד, לכן האלמנט לימוד דברים חדשים עבורי בפגישות האלה הוא המרכיב חשוב מאד, אך צריכה להודות שהוא רק תירוץ. תוך כדי הבישול המשותף קורים את כל הדברים  שהצטערתי עליהם כשקבוצת הורים הסתיימה. זה גורם לי להנאה כפולה. אימצנו לנו עוד מנהג נחמד. בערך פעם בחודש בימי שישי כאשר הילדים בגן, דוחות את כל העבודות הבית ונפגשות בבית קפה, כל פעם במקום אחר. זה הדלק שלי, המפלט שלי, לזה אני מחכה משבוע לשבוע. אני כל כך מאושרת שמצאתי חברות כאלה שאני כל כך מתחברת עליהם.

חשוב לי לציין עוד משהו. גם על זה כתבתי ובכל זאת. כל כך הצטערתי לעזוב את ירושלים בגלל האמהות וילדים שהכרתי שם ופחדתי שבמעלה אדומים לא אכיר כאלה. כעבוד יותר משנה אני מודה שיש לי כאן חברות אמתיות, שאפשר לסמוך עליהם כשצריך וסתם לנהל שיחות נפש, אשר גרות במרחק הליכה מהבית והילדים שלנו הם חברים טובים.

דבר אחרון. השבוע קיבלתי טלפון משתי בנות, סטודנטיות לתואר שני בעבודה סוציאלית בהצעה להצטרף לקבוצת אמהות שיש להם רק ילד אחד במשפחה בשכונה שלנו. הקבוצה מתחילה לפעול ב-20 לפברואר. מסקרן אותי מאד מה זה. אני אעדכן אתכם.

סושי שעשינו ביום החמישי האחרון

  לבעלי אין הרבה חברים. רוב חבריו הקרובים אלינו גיאוגרפית הם רווקים. שמתי לב שמאז שפושקין נולד, הם הרבה פחות בקשר. כמעט לא נפגשים, למרות שגרים באותה שכונה, כמעט גם לא מדברים בטלפון, ולא רק בגלל מחסור בזמן. פשוט נגמרו להם נושאים לשיחה. ומה עם שיחות נפש? אין דבר כזה לבנים, כך לפחות על פי גרסת בעלי.

  ואילו לבנות המצב בדיוק הפוך.  תמיד תמיד יש לנו על מה לדבר. כמעט כל שיחה לאט לאט הופכת לשיחת נפש. המעמד האישי לא משחק כאן  שום תפקיד. אין שום הבדל  בין נשואה +, רווקה או גרושה,שוכרת דירה או גרה בדירה משלה, עובדת או ישבת בבית.

 תמיד אנחנו מוצאות שפה משותפת ונושא לשיחה.

חברת גברים היא תמיד נעימה לכל אישה, אבל מאז שיש לי בן זוג ואני לא צריכה להיאבק על תשומת לב של גברים, אני מעדיפה את חברת הבנות. לשם אני מרגישה הכי שייכת. מי שטוען שחברות בין הנשים לא משתווה לחברות בין הגברים מדבר בעיניי שטויות.