הבלוג של שופי

אתמול אני ופושקין ראינו ביחד את "דורה" האהובה עליו. היא ישב על ברכיי. התרגשתי מהקירבה והחום והתחלתי לבכות. פושקין שאל מה קרה, הסברתי לו שלא תמיד בוכים  שקורה משהו רע, לפעמים בוכים גם כשטוב. הוא הסתובב עליי עם המילים: "אני אתן לך נשיקה ולא תבכי יותר." זה גרם לי לבכי אפילו גדול יותר. הקטנציק הזה הוא האושר האמיתי. וכייף לבכות מאושר...

אנחנו בצרות. יש תחושה שהם די רציניות. הנושא הכללי הוא הכסף. לא רוצה לפרט, גם לא להסביר וגם לא להתלונן. כמונו, כנראה מחפשים עבור התוכנית "משפחה חורגת" עם אלון גל. אך אנחנו לא מתכוונים לפנות עליו. איך זה קרה, למה ומי אשם לא חשוב כרגע. זה המצב. עובדה. מקווים שזמני. חייבים להתמודד עם המצב כפי שהוא.

אני לא רגילה לגזרות שנפלו עליי בזמן האחרון. לא רגילה לסרב לעצמי בפינוקים ממש לא גדולים שאני רגילה להרשות לעצמי. לא רגילה להיות תלויה כל כך בבעלי.

כל הזמן מנסה להתסתכל מן הצד על ההתמודדות שלי. הגעתי למסכנה שזה קשה ולא קשה לי בו זמנית.

מצד אחד יש בי קנאה באנשים רגילים שמסתובבים עם כרטיס אשראי, אפילו באמא שלי, נזכרת ומתגעגת לימים שהיה גם לי, מרחמת על עצמי, מבטיחה שבעוד זמן קצר הכל יסתדר, אנחנו בתהליך ההבראה, אנחנו בשליטה ויודעים מה לעשות. אפילו שזה יקח מחצי שנה עד שנה זאת לא התקופה הארוכה למדי.

מצד השני גיליתי שיש בי כחות לא להישבר ולא להיכנס לאיסטריה ופאניקה, יש בי כושר סיבולת, כוח לדחות סיפוקים שלא ידעתי עליו. אני מסוגלת להיכנס לחנות האהובה, אפילו לקניון, ממש בלי פרוטה בכיס ולצאת משם לא בדיכאון. גיליתי שאני מסוגלת לנתח את המצב וללמוד ממנו לקח, ללמוד לעריך כל שקל שנמצא בארנקי, ולהבין כמה כסף בזבזתי בעבר בלי לחשוב אפילו שנייה. בדומה לילד שכל חייו הוריו תמכו בו ופיתאום הוא התחיל לעבוד קשה ולהרוויח לבד. אני מאמינה בכל ליבי שאף פעם לא מאוחר ללמוד וזה אפשרי רק על טעיות של עצמך.

אני יכולה להגיד שאני גאה בעצמי.

נעלמתי לשבוע כי הייתי צמודה לפושקין ולא נשארו כוחות לא לכתיבת הבלוג וגם לא לקריאה של בלוגים אחרים.

אבל סוכות עבר וטוב שכך. תכננתי לכתוב בלוג על משהו אחד אבל החיים מתערבים ומה שהיה נירה בוער קודם נדחה לאחור.

אתחיל מזה שמאז ומתמיד אימי היא החברה הכי טובה שלי. מאז ולתמיד הבנו אחד את השנייה מחצי מילה והסתדרנו ממש מצוין. מכוח הנסיבות אימא שלי זמנית עברה לגור איתנו כדי לשמור על פושקין.

 ציפיתי שיהיו קשיים, בכל זאת אנחנו והיא – שני עולמות שונים. אבל למען האמת לא ציפיתי שיהיה לי עד כדי כך קשה. והיום אני מרגישה שקרוב מאי פעם קרובה לשבירה.

הבעיה היא שהיא מעורבת מדי בחיינו וחושבת שרק היא שומרת על אינטרסים של פושקין בזמן שאנחנו דואגים רק לעצמנו. לכן כל עניין קטן שלא מסתדר לפי דרכה הופך ללחץ ובסופו למריבה. אני מרגישה שאני לא רוצה לחזור הביתה ומעדיפה לבלות בעבודה.

 לא צריך לשכנע אותי שאין ברירה אלא לפרק את החבילה הזאת לפני המועד וגם אין צורך לשכנע אותי שזה לא בריא לגור יחד עם ההורים. זה מובן גם ככה. אבל יש אילוצים נוספים שלא מאפשרים כרגע לבצע את הניתוק.  הקושי שלי הוא בתמרון בין יחס מאד מיוחד ביני לבין אימי ולבין שמירת האינטרסים שלי ושל משפחתי.

דבר האחרון שאני רוצה זאת לפגוע באימא שלי גם משום שאני מתה עליה וגם משום שיש לי הערכה עצומה כלפיה וכלפי מה שהיא עשה בשבילנו ובשביל פושקין. זה לא מובן מעליו. אני לא מסוגלת לדבר עם אמי בצורה תקיפה ונחרצת, אני מפחדת להעליב אותה, מפחדת לגרום לה לחשוב שאחרי כל הוויתורים שהיא עשתה למענינו היא תחשוב שאנחנו רוצים רק לנצל אותה ואחר כך לזרוק כמו חפץ שאין בו יותר שימוש. מצד השני אני בגיל 37 רוצה לחיות את החיים שלי ושל משפחתי ולהבהיר לה שמותר לה לחשוב אחרת ודעתה חשובה לנו אבל ההחלטות הסופיות הן שלנו. כשאני מנסה להגיד את זה תמיד יוצא שאני אימא הכי נוראית על פני האדמה וכמה שאני מנסה לשכנע את עצמי לא לקחת את הדברים הללו ללב, לא כל כך יוצא לי. אני מרגישה לכודה ומותשת, לא מסוגלת להתרכז בשום דבר אחר חוץ מהמחשבות האלה. יצא לי פוסט מסורבל, אבל זה מה שאני מרגישה.