לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של שופי


אני אימא טרייה לתינוק, שנקרעת בין בית, עבודה והגשמה עצמית, מחפשת את זהות שלי מאחר שעליתי ארצה לפני 16 שנה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בושה וגאווה


אתמול בערב צפיתי בסרט תעודי "לוכד הנאצים האחרון" ששודר בערוץ 10.

היום סיפרתי לחברתי בריגה על הסרט ועל ד"ר אפריים זורוף, לוכד הנאצים ועל קושי להעמיד את הפושעים הנאצים למשפט, בפרט בארצות הבלטיות. חברתי לא התפלאה וסיפרה, שכל שנה ב16 למרץ בריגה מתקיימת צעדה לזכרם  הלגיונרים הלטביים אשר שירתו ב- SS. היא אף שלחה לי את התמונות מהצעדה של השנה. בתמונות האלה זיהיתי את ד"ר זורוף, שהשנה, הסתבר, ביקר בריגה. למרות שגם לי לא היה שום דבר חדש בהערצת לטביים כלפי נאצים , התמונות היו קשות עבורי. הדהימה אותי כמות  האנשים הצעירים וחברי הממשלה המקומית שלוקחים חלק בצעדה..

בתמונות רואים את זורוף נותן ראיונות לתקשורת המקומית. מצאתי את מה שהוא אמר בראיון לאחד העיתונים החשובים ביותר של לטביה. התגובות לראיון הכניסו אותי להלם.אני מדגישה שוב, אין זה חדש עבורי, הרגשתי את האנטישמיות על בשרי מאז הילדות ובכל זאת...

חשוב לי לתרגם מלטבית  חלק מהתגובות, כדי להזכיר לנו שאנטישמיות זה משהו ממשי מאד, יום-יומי, טמון באנשים שם. שוב להזכיר מי שעלה, למה אנחנו כאן ולהגיד לצברים שחולמים על חיים באירופה ויש להם אשליות, תשכחו מהן, אנחנו לא רצויים שם. אומנם לא כולם שונאי יהודים, אבל הם רבים, רבים מאד, רבים מדי. כל היתר מילים מיותרות. תקראו בעצמכם.  

 

"על זורוף לסתום את הפה, זידים הם רוצחים, עוד מימי התנ"ך, רק אלוהים ידע למה הם הפכו לעם סגולה, אך ז'ד הוא תמיד זיד, בכל דבר  מחפש את התועלת לעצמו."

"אין עם כזה יהודים, יש רק זידים..."

"ז'דים זאת מחלה. כמו דבר או איידס. צריכים סכין רפואית חדה שתעקור אותם מהשורש. סוג של פרזיטים שצריכים לשרוף אותם לעולם. "

יש עוד תגובות רבים, אך חשוב לציין באף אחד לא מוזכרת מילה בלטבית "ebrei" – יהודים, רק "ז'דים".

וזה קישור לתמונות של הצעדה

 

 

http://rus.delfi.lv/news/daily/latvia/fotoreportazh-vse-meropriyatiya-pamyati-legionerov.d?id=42213460#!/2687866/foto.delfi.lv

 

 

אני מרגישה עצב וכאב על קורבנות הלגיון, בושה בלטביים וגאווה בכך, שישנו האיש כמו ד"ר זורוף, שלא מפחד לעמוד לבד מול כולם ולהגיד את האמת של כולנו.

נכתב על ידי , 20/4/2012 22:43   בקטגוריות אנטישמיות, יום הזיכרון ךשואה ולגבורה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בין יום השואה ליום העצמאות


זה שאני יהודייה גיליתי עוד כשהייתי בגן. יש לי שער מטולטל.יום אחד פיזרתי את השער ומייד כינו אותי המכשפה. בכיתי ושאלתי את אימי : "למה לכל הילדים יש שער חלק ולי מטולטל?" – "משום שאת יהודייה." – ענתה אימא. (אז עוד לא ראינו יהודים עם שער חלק). "לא רוצה להיות יהודיה! " – בכיתי.

בכיתה ד', מצאתי את עצמי בנאום לחברותיי לכיתה בנושא: " האם אני שונה במשהו מכן?". אז באמת לא היה שום שוני, דת הייתה אסורה בברית המועצות, לא שמרנו שום מסורת ואורך חיי ההורים של כולנו היה דומה.  

מה זה אנטישמיות באמת, חשתי על בשרי בגיל 14 ,כאשר בית הספר שבו למדתי נסגר עקב מצב בניין רופף ועברתי לבית הספר אחר. תלמיד כיתה גבוהה יותר איים עליי לשבור את המשקפיים בגלל שאני ג'דית. הסתתרתי ממנו בהפסקות בשירותים, המצאתי כאבי בטן כדי לא ללכת לבית הספר ואף ביליתי שבוע בבית החולים. למרות שלא סיפרתי את סיפורי לרופאים, הם זהו שיש בעיה פסיכולוגית. אז העזתי לספר לאבי. כאשר הוא ניגש לדבר עם מנהלת בית הספר, היא אמרה שצר לה מאד, אך היא לא יכולה לעשות כלום, אבא ניגש לאותו ילד, ומתוך ייאוש, כניראה, כי לא היה לו הרבה מה לומר, אמר לו, שאם עוד פעם הוא יתקרב עליי, אבי יערוך לו טקס ברית מילה חגיגי במיוחד. לבית הספר הזה, כמובן, לא חזרתי יותר.

 

בשנות ה-90 יחד עם פרסטוריקה הגיע גם חופש הביטוי, איתו התעוררו תנועות לאומיות בברית המועצות, במיוחד ברפובליקות בלטיות, וביניהם קמה קהילה יהודית גדולה. נוצרה חברה לתרבות יהודית, קם המרכז הישראלי, בית הכנסת היחיד בעיר (לפני מלחמת העולם השנייה היו חמישה) הפך למקום מפגש של יהודי ריגה, הגיעו נציגי ארגונים הישראליים, נוסד בית הספר היהודי. אני וחברתי הטובה ביותר היינו מחוץ לחיים האלה, מהסיבה שלא  ידענו איך מצטרפים. לא הרגשנו בנוח לבוא לאירוע בלי להכיר אף אחד.

 

זה קרה במקרה. אני ואותה החברה נסענו לחופשה לסנקט פטרבורג. באותה רכבת בדיוק נסעו חבריינו מבית הספר היהודי לקייטנת סוכנות בליווי שני נציגי "בני עקיבא". מטרתם העיקרית של הנציגים הייתה תעמולה הישראלית וכתוצאה ממנה ,עליית יהודים ארצה. הם היו הישראלים הראשונים שפגשתי בחיי. לאחד מהם קראו יגאל אמיר. בעקבות השיחה הלילית ברכבת, אני וחברתי יצאנו לחפש את קייטנת הסוכנות בפרבר סנקט פטרבורג. אתם צריכים להבין שזה לא דבר מה בכך, שתי בנות יהודיות טיפוסיות שואלות עוברי אורך מקריים בארץ אנטישמית איך למצוא קייטנת יהודים. את המבטים של האנשים הללו אני לא אשכח מעולם.

המשך הסיפור הוא פשוט ביותר. לא הספקנו לחזור לריגה כאשר קיבלנו טלפון מיגאל עם ההזמנה להצטרף לערב יהודי. משם התגלגלנו הלאה – דיסקוטקים עם הלהיט " תחת שמי ים התיכון" של שלמה ארצי, צפייה ב"לול" בדירה שכורה של הישראלים, ערבי יום שישי בבית הכנסת, לימוד עברית בשבתות במרכז הישראלי, שירים ברוסית בליווי גיטרה התחלפו ל"ירושלים של זהב" ו"אדון עולם, והמון המון המון חברים חדשים. אותה החברה הצמודה שלי הכירה שם את בעלה.

בדיוק במקום הזה הרצון להסתיר את היהדות התחלף בגאווה הלאומית. בבית על שולחני עמד דגל ישראל. השולחן היה נמצא ליד החלון. אימא רעדה מפחד שיראו את הדגל דרך החלון בדיוק כפי שפחדה שהשכנים ישמעו שאני שרה "קום ויתהלך בארץ"  ושירים אחרים בעברית. בלהט שלנו הדבקנו גם את הורינו – הם התחילו להגיע בחגים לבית הכנסת.

על עלייה ארצה לא ממש חשבתי. הוריי התחילו את תהליכי הגירה לגרמניה.

 

באחד הפגישות שלנו בחברה לתרבות יהודית הופיע נציגה של האוניברסיטה העברית ופרס בפנינו את תוכנית עלייה לישראל במסגרת לימודי מכינה באוניברסיטה. לא התאמתי לתנאי התוכנית ובכל זאת התערבתי עם חבריי שאוכל להתקבל. עברתי מבחנים ושכחתי מזה. באוקטובר 1993, אחרי חזרתי מחגיגות שמחת תורה בבית הכנסת, אבא הודיע לי שקיבל טלפון מנציג האוניברסיטה – תוך חודש אני חייבת להיות בארץ.

דווקא בזמן שהתרוצצתי כדי לאסוף את כל המסמכים לעלייה, נתקלתי בשני מקרי אנטישמיות ברחוב. רצתי לאוטובוס בגשם, מכוסה מכף רגל עד הראש, פתאום שומעת לעברי : "לאן את ממהרת, זידובקה!" והמקרה השני ממש צמוד למועד העלייה נסעתי באוטובוס לשגרירות ישראל שנמצא בבניין של כל השגרירויות. שאלתי את האנשים האם הם יודעים על תחנת אוטובוס באותו הרחוב. קיבלתי תשובה הבא : כולכם, היהודים, מתחפשים לאנשים מנומסים אך מבפנים אתם הרכובים וחסרי יושר, אילולא היית יהודייה, הייתי אומרת לך אם ישנה תחנה ברחוב הזה או לא." כמובן שלא התרגשתי במיוחד, כעבור יומיים הייתי בירושלים.

החוויה שונה לגמרי עם זהות עצמי אחרת חשתי כאשר חזרתי ב-2007 לביקור בריגה. נפגשתי בעיקר עם חבריי הנוצריים. מחבורת הצעירים יהודים של אז כמעט ולא נשאר אף אחד. רוב המכריע עלה ארצה או היגר לארצות אחרות. הרגשתי שם את עצמי קודם כל אזרחית ישראלית, ילידת ריגה,ולא יהודיה מקומית. אני אוהבת את ריגה, את ילדותי שם, את החברים שבזכות האינטרנט הקשר חודש, אבל הביקור נתן לי להבין בבירור חד משמעי שלמרות הזהות החצויה שלי כאן, ישראל הוא הביתי היחיד. יכולתי רק לחייך בתוך תוכי כאשר חברה טובה מהתיכון אמרה לי : " יהודים השתלטו על העולם."

נכתב על ידי , 5/5/2011 13:11   בקטגוריות יום הזיכרון ךשואה ולגבורה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום השואה


יום השואה זה יום מיוחד בשבילי. אני מתחברת עליו מכל כך הרבה צדדים. משפחות של סביי משני הצדדים נספו בשואה. אחד בלטבייה, השנייה באוקראינה. אבא של בעלי הוא ניצול שואה מהונגריה.

 

קראתי אלף ספרים על השואה, ראיתי אלף סרטים ובכל זאת, כל פעם שאני נתקלת בספר בנושא אני נמשכת עליו. אתמול בערב הגעתי הביתה מאוחר מאד, ברגע שפתחתי את הטלוויזיה גיליתי בערוץ הראשון סרט על השמדת יהודי מזרח אירופה וביניהם לטבייה וריגה. באופן טבעי התעכבתי מול המסך.

 

ככל שאני  שומעת סיפורים מן השואה, כך אני מדמיינת את עצמי במצב שלהם. הרי אילו הייתי נולדת שישים שנה קודם באותו מקום בדיוק, הייתי חלק מהם. עכשיו בהיותי אימא התחושה של האימה, פחד, הזדהות עם הקורבנות חזקה עוד יותר. כאילו זו אני שלוקחים ממני בכוח את תינוקי. באופן אינסטינקטיבי רצתי לחדרו של פושקין לבדוק שאיתו הכול בסדר.

 

ראיתי היום בבלוג של נ*גה תמונה של אנדרטה מדהימה לזכר הנספים . אז נזכרתי באנדרטה עלובה וכל כך לא מייצגת בעיניי, במקום בו ב-1941 בבית הכנסת המפואר והגדול של ריגה  נשרפו חיים 400 איש על ידי חברי ארגון לטבי לאומני. במקרה נתקלתי באינטרנט בתמונה עכשווית  של חיילים  הלטבים במשמר הכבוד ליד "אנדרטת החירות" המקומית. נזכרתי בהם בעת ביקורי בריגה. המראה של החיילים הלטבים דומים כל כך לנאצים גורם לי לצמרמורת. הנה התמונות:

 


אנדרטת הזיכרון בריגה

אנדרטת הזיכרון בריגה



אנדרטת הזיכרון בריגה

 


משמר הכבוד ליד פסל החירות הלטבי

בית כנסת הגדול בריגה לפני השריפה

נכתב על ידי , 12/4/2010 17:19   בקטגוריות יום הזיכרון ךשואה ולגבורה  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כינוי: 

בת: 52




הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשופינקה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שופינקה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)