פרק עשרים(:

בדרך לבית הספר מייקל ואני החלטנו למתוח את קים.

"כאילו שאמא תסכים לך." אמרה קים על 'הופעה של להקה' שמייקל רצה ללכת אליה.

"קים יש גיל שמפסיקים לשאול את ההורים." אמרתי ומייקל צחק.

"באו נראו אתכם צוחקים אחרי שהיא תמצא את הכרטיסים שעלו לך אלף חמש מאות שקל."  אמרה, בעוד מייקל ואני המשכנו לצחוק עליה. היא נאנחה והתקדמה לפנינו.

נכנסנו לבית הספר, אני ומייקל, אחרי שהמשכנו לצחוק על הכרטיסים הדמיוניים שלנו ובלי לשים לב התנגשתי בתא פתוח של לוקר.

"איי," מלמלתי ומייקל נעצר לידי. הרמתי את ראשי כדי לראות למי שהתנגשתי בדלת הלוקר. "הו. ריאן." חייכתי אליו.

"אליס." חייך, "את בסדר?" הוא הביט במצח שלי.

שפשפשתי את המצח "זה בסדר."

"את באה לכיתה?" הוא נעל את הלוקר והתחיל ללכת.

"אני אבוא עוד מעט." חייכתי והתרחקתי עם מייקל וכבר התחלנו לתכנן באיזו מתיחה מיוחדת נעיר את קים מחר בבוקר.

כשעלינו לקומה של השכבה של מייקל בפגשנו את תום בקצה המסדרון ליד המדרגות.

"בוקר טוב תום." מייקל חייך אליו, תום נראה נבוך כשראה אותי. ואז יצא עוד מישהו ליד תום. "ואמ... קייט."

"היי," תום אמר והביט בי.

"היי." הכרחתי את עצמי לחייך. אמרנו שזה נגמר, אז נגמר. קייט חייכה אליי.

וכשהתחילה השתיקה המביכה מייקל אמר: "טוב, אנחנו נלך עכשיו." והוא תפס את היד שלי ולקח אותי משם.

"מה אתה עושה?" שאלתי בחיוך, רק אני חושבת ככה או שהוא מציל אותי מהחבר הכי טוב שלו?

"מרחיק אותך מתום והאקסית שלו." חייך אליי.

"אקסית? היא לא- הם עדיים חברים." אמרתי מבולבלת.

"טוב, אז כנראה לא היית מספיק מרוכזת לראות את המבט שהוא הביט בך, אחרי שנכנסת בכל הכוח בלוקר של ריאן." הוא צחק על זה.

גלגלתי עיניים לעברו לפני שהוא רץ לכיתה שלו.

***

ישבתי במקום שלי בשיעורי אנגלית, ליד היילי, חברה מהכיתה.

"איך השיער שלך מסתדר ככה?" היא שאלה אותי. זאת הייתה אחת מהשאלות הקבועות שהיא שאלה אותי כשהייתה רואה אותי.

חייכתי אליה, "בעזרת שמפו הד אנד שולדרס למראה שיער חזק ובריא." חיכיתי את הקריינית בפרסומת והעפתי את השיער שלי.

היא חייכה, "ועכשיו באמת." משכתי כתפיים. אחרי כמה דקות שהמורה עדיין לא נכנסה נכנעתי לעוד בקשה הקבועה שלה- לעשות לי צמות, "אבל רק שתיים." הזהרתי אותה.

"בטח, בטח.". גלגלתי עיניים וכבר ראיתי איך אני חוזרת הביתה עם שיער פרוע אחרי שהוצאתי את כל הצמות הקטנות כמה שעות מול המראה בשירותי בנות.

עוד לפני שההסכם שנחתם ביני לבין היילי בוצע, המורה נכנסה והצילה אותי מנזק בלתי הפיך בשיער השחור היפה שלי. "בוחן פתע. להוציא דפים."

הו, יופי. גם כן הצלה.

המורה חילקנו את הדפים, השאלות היו של כמה סיפורים שלמדנו, העתקתי מהיילי ומסרתי למורה אחריה. יצאנו מהכיתה כדי לא להפריע למי שנבחן.

"אז נתחיל?" היילי שאלה וכבר קירבה את ידיה לשיער שלי.

"אולי בפעם אחרת." צחקתי והלכתי לכיוון הקפיטריה לקנות שוקולד למייקל, לכבוד המבחן הגדול שיש לו עוד חצי שעה.

קניתי את השוקולד ועליתי לשכבה של כיתה יא, שכחתי באיזה כיתה מייקל לומד, ראיתי הרבה פרצופים לא מוכרים וביניהם מצאתי פרצוף אחד מוכר, את קייט, רולי היא תעזור לי. היא ישבה על המעקה הרחב של בית הספר עם עוד מישהו - שלשם שינוי לא היה תום - הם דיברו הרבה זמן כשהיא צוחקת מכל בדיחה שלו ואז הוא קם, נתן לה נשיקה על השפתיים והתרחק.

מצמצתי כדי לבדוק אם זה נכון, זה היה נכון. רק לפני כמה שעות היא הייתה ליד תום ופתאום היא עם מישהו אחר....

הרגשתי את השוקולד מתחיל להימס בתוך השקית כשמעכתי אותו בגלל הכעס שהציף אותי.

באמצע המעקב שלי הרגשתי יד נוגעת לי בכתף, הסתובבתי במהירות וראיתי את קים, היא צחקה כשקפצתי. "מה את עושה פה? ואחרי מי את מרגלת?" היא הסתכלה לכיוון שהבטתי בו לפני כמה דקות. "אליס עוקבת אחרי החברה של תום." היא צחקה. גלגלתי עיניים בפעם החמישית היום (הפעם השלישית הייתה כשהמורה לאנגלית הכריזה על בוחן פתע והרביעית כשהמוכר אמר שהוא "לא מוכר בבית הספר סיגריות", כשביקשתי שוקולד.).

"נורא מצחיק." אמרתי והתרחקנו מקייט, "עכשיו, את צריכה למצוא לי את הכיתה של מייקל." אמרתי וקים הובילה אותי.

"מה יש לך עם מייקל?" היא שאלה. הרמתי גבה, קים מתחילה להיות מוזרה פתאום.

"אני רוצה להכניס לו לתיק מכתב אהבה." אמרתי ברצינות.

"מכתב אהבה כזה בעילום שם?"

"בעילום שם." הנהנתי.

"למה?"

"כי אני ממש מאוהבת בו." כבר כמעט צחקתי.

"ברצינות?"

"לא, מה כבר נראה לך שאני עושה עם מייקל?"

היא צחקה, "זה מה ששאלתי.''

צחקתי והרבצתי לעצמי במצח מיואשת ממנה. היא צחקה בקול, משהו גדול עובר עליה.

***

"למה את לא באימון?" שאל תום והתיישב לצידי. הרמתי אליו מבט מיואש.

עשיתי כמעט הכל כדי לא לפגוש אותו בימים האחרונים כך שמצאתי גן חדש לברוח אליו. זה הפך כמעט לאובססיה לברוח מתום מאז שגיליתי שמייקל סיפר לו שהוא יודע מה קרה בינינו. זה לא שינה את העובדה שהיום, איכשהו, הוא הגיע למקום המסתור שלי.

"המאמנת העיפה אותי מהנבחרת." אמרתי, משחקת עם הרגל בחול. לפחות הוא בחר נושא אחר לדבר עליו. "היא טוענת שלא הייתי מספיק אחראית מכדי לא לפספס אימונים, גם אם זה בגלל שנסעתי הביתה."

"אבל את הכי טובה שם." אמר בפליאה, ולהפתעתי הוא לא ניסה לתרץ את ההפסדים שלו בריצה בעבר לטובתי בעזרת סיבות על טבעיות שכעת ידע.

משכתי בכתפיי ולא עניתי.

"תגידי," הוא דיבר איתי בפתיחות למרות שכבר לא החלפנו מילה וחצי לפחות שבועיים. "למה חזרת?"

נשענתי לאחור ואמרתי, "אבא שלי.." עצרתי והבטתי בו. פיתחתי הרגל רע, כשאני שומעת את הקול של תום אני לא חושבת על מה שאני אומרת. לא הייתי מוכנה לחשוף את עצמי שוב ולהיפגע.

"למה אתה שואל?" הבטתי בו בעוינות.

למרות המבט שלי, שהייתי מתארת כמבט 'הרצח הטהור' שלי, הוא חייך – מפגין ביטחון עצמי. "את מעניינת אותי."

"תגיד את זה לקייטי." נשמתי נשימה עמוקה וחזרתי למבט האדיש.

הוא גיחך לניסיון העלוב שלי לעקוץ אותו שוב. "נפרדתי ממנה כבר לפני כמה ימים. חשבתי שאת יודעת את זה." הוא הרים גבות בהפתעה מזויפת.

"אז את מתכוונת להגיד לי למה?" חייך חיוך שמנע ממני להיסגר.

הבטתי בו והלב דפק בחשש, להיפגע שוב, "אני-'' שיהיה מה שיהיה, ''נמאס לי מחוסר האכפתיות של אבא שלי. הנרי כששנא אותי התייחס אליי יותר טוב מאבא שלי שאמור לאהוב אותי.." מלמלתי בוחנת את תגובתו.

"אז," הוא היה נראה מבולבל, "טוב לך כאן שבחרת לחזור? הייתי בטוח שהשתוקקת להיות

בכפר."

חייכתי באיטיות בניגוד לרצוני, "כנראה לא כמו שחשבתי."

הוא חייך אליי בחזרה. "טוב, בואי." אמר לפתע, נעמד על רגליו.

"לאן הולכים?" שאלתי כשהוא הושיט לי יד.

תום הרים את מבטו והביט באזור, ''לרוץ,'' אמר, ''את חייבת לי עוד תחרות.''

עצם הידיעה על הכוחות שלי, לא עזרה לו אפילו הפעם. ניצחתי אותו בלי להתאמץ, והוא נראה מעוצבן יותר מאי פעם.

''את לא מסוגלת להפסיק לרמות?'' שאל בקוצר רוח, כשעשינו הליכה סביב הגן כדי לשחרר את הרגליים אחרי הריצה. כמובן שאני לא הייתי צריכה את זה, אבל ריחמתי עליו מכדי לציין את העובדה הזו.

''אמ, לא.'' ניסיתי לגייס את הקול הכי צנוע שלי, ''זה לא מתג כזה שאני יכולה ללחוץ עליו כדי לעצור את זה. כשאני רצה, טוב... אני פשוט מנצחת.''

''אוה, אני מניח שזה מתרץ הכל.'' השיב.

הסתובבתי אליו וחייכתי, ''אני לא אשמה שאתה מקנא.''

''אני לא מקנא!'' פשוט ידעתי שזה הולך לעצבן אותו, ואף פעם לא הפסקתי ליהנות מזה. ''יש אנשים שצריכים לעבוד ממש קשה כדי להגיע ליכולות שבאות לך בטבעיות.''

''כל מה שאמרת פשוט מסביר את מה שאני אמרתי,'' אמרתי בגיחוך, ''שאתה מקנא.''

''אליס-'' הוא התחיל משפט, אך ציפור לבנה גדולה שנחתה על האדמה מולנו, גרמה לו לעצור.

הוא נאנח, ''שוב החיות שלך?''

קפאתי במקומי, מביטה על הציפור בחשש. כמובן שידעתי שזה יגיע, אבל ניסיתי לא לחשוב על זה, משום שלא ידעתי מה לעשות.

''מה קרה?'' תום הבחין בהתנהגותי, ''זה מאבא שלך?''

''לא,'' נשמתי עמוקות, ''זה מדיוויד.''