אני יושבת מול המחשב, שומעת בריפיט את stairway to heaven והדמעות לא יוצאות.

אולי הן פשוט לא צריכות לצאת. הרי..אין לי כל כך על מה לבכות, פשוט, בא לי.

מדהים אותי עד כמה מהר דברים פשוטים מתסתבכים ועד כמה מהר הם מתפשטים בחזרה.

עד כמה מהר אני יכולה לזרוק הכל ולסוע מפה ללונדון.

עד כמה מהר אני מוותרת, ועד כמה לאט אני מגיעה להחלטות.

כמה מהר הרגשות שלי נסדקים ומתחלפים ועד כמה לאט לוקח לי לשכוח, לסלוח ולהשלים עם דברים.

עד כמה אני לא חיה פה, לא במציאות הזאת, ולא ברגע הזה.

עד כמה זה מזיק לי, ועד כמה לא אכפת לי שזה מזיק לי.

עד כמה היתי מאושרת בלונדון, ועד כמה שלא כזה כיף פה.

עד כמה שאני בטוחה בעצמי לעומת העובדה שאני חושבת שאני שמנה.

כמה זמן לוקח לי להתנתק.

כמה דברים אני מתעלמת מהם, מעבירה לסדר היום כדי לא לשקוע ברגשות מיותרים.

כמה זמן אני כבר בתוך הקשר הזה...

כמה זמן נשאר לי עד הצבא

כמה ארוך זה הולך להיות בתוך הצבא...

כמה מהר אני מתעצבת

וכל כך הרבה זמן עד שמשהו מצליח לעלות לי חיוך על הפנים.

כמה הרבה אני מנגנת בגיטרה עכשיו, ומה היה קורה אם היתי מנגנת ככה כשעוד למדתי...

כמה זמן לוקח לי להתעייף ולרצות ללכת לישון...כמה מהר אני קמה בבוקר.

כמה מהר אני מקלידה פה

וכמה זמן לוקח לדמעות האלו לצאת כבר...

אהבה, זה מוזר.

היא באה והולכת. ואז מתגנבת מאחורי הגב שלי ומתנפלת עלי מחדש.

קרה משהו, משהו השתנה.

אולי זה ישתנה בחזרה...אבל יש מצב שלא.

ואם לא, אז לא..

ממשיכים.

אוהבת, נראה לי.