החיים כפירמידה.

והנה הגיעה נקודת השפל.

כיף לחזור אליה אחרי שבועיים שלא ביקרתי בה.

התנודתיות של החיים זה משהו מעצבן והכרחי כאחד.

עלינו להיות למטה מדי פעם כדי ללמוד להעריך מחדש את כל הטוב שיש לנו בחיים.

רק אתמול אמרתי לעצמי כמה אני אוהב את עצמי, וכבר היום זה מתערער (באופן זמני).

כמה אנחנו שבריריים..

אז נכון, כבר ממזמן למדתי שזה זמני, ולכן זה מוסיף המון לחוזק הנפשי שלי.

לא סתם אמרתי "כיף לחזור", כי נקודת השפל הזאת נותנת לך להרגיש מאוד אנושי.

אתה מרגיש חלק מהבדידות הקיומית הקולקטיבית.

הכל נראה כל כך שחור מלמטה, וכל כך צחור ויפה מלמעלה.

טוב לדעת שניתן להסתכל על הדברים מהצד ולהבין שכל המחשבות הרעות האלו נובעות לא אחרת מאשר מצב רוח ירוד.

הזמן עושה את שלו, והוא יעשה, אם מחר ואם מחרתיים, אחזור למיטבי.

בינתיים, אומרים לבאסה "וולקאם מיי דיר פרנד" וממשיכים.

ההסכמה ופתיחת הדלת הזו שאנו נותנים לבאסה להכנס לתוך חיינו, אינה לדעתי פוגעת בדימוי העצמי אלא להיפך,

היא שבה ומחזקת אותו. אדם השלם בנפשו יכול להיות סמוך ובטוח שהבאסה שנכנסת לחייו לא תפגע בו במהומה לטווח הרחוק.

הבטחון הזה, והידיעה שהבאסה תחלוף, רק מראה לנו שאנו יכולים לסמוך על עצמנו, מתוך שאנו מרגישים שלמים עם עצמנו ועם היותינו אנושיים.

אני חושב שאסור לפחד מלשקוע במחשבות רעות, או מלהצליף לך חזק בדימוי העצמי.

כל הדחקה של מחשבה רעה גוררת את הבאסה לתוך מעגל שלילי אינסופי שיכול להמשך הרבה מעבר ליומיים.

רק לזכור שהכל זמני, ככה אפשר גם אפילו לחייך מדי פעם, גם כשיש באסה. 

את התאוריה הזו פיתחתי לעצמי לאחר כמה שנים של עבודה עצמית ונסיונות כושלים.

זאת דרכי, זאת דעתי, וכך זה עובד לדעתי.

כל תגובה אם נגד או בעד תתקבל בברכה, אני מבטיח להגיב לכל דעה באשר היא.

בברכת שנה טובה לכל עם ישראל ולקוראי הבלוג,

גולן.