יומנה של עוף החול

התגובה של אימי קשורה ביחסיי המעורערים עימה, ולכן לא אפרט אותה לפני הניתוח מהפן המשפחתי.

עברתי ערב קשה מאוד, ממקום למקום, בהבנה שאין מנוס ממיון, וכנראה - אישפוז נוסף. הלכתי שוב לאותו בי"ח בו המחלקה הפסיכיאטרית, כי הנחתי שהאישפוז יהיה שם.

עברו כמה שעות מאז נטילת הכדורים. שאלו על טישטוש, או בחילה, כאבים וחולשה, ואמרתי שאני לא מרגישה שוני.

הוצאת החומר הפעיל מגופי, הייתה כרוכה בתהליך חודרני ומכאיב, עם מכשיר הקרוי "זונדה", ומוחדר מהאף לקיבה.

אמצע הלילה. תוך שאני מקיאה ונחנקת, עיניי דומעות בלי הפסקה, ודם משפריץ לי מהאף - הגיע פסיכיאטר ושאל "איך את מרגישה?" אני תוהה אם באמת ציפה לתשובה רצינית בכלל.

בימי ההחלמה במיון, הייתי צריכה לעבור עירוי.

העירוי נכשל מס' פעמים והיו לי זיהומים קשים בידיים. ניסו לתת לי לעכל את החומר המרפא דרך בליעה. החומר ניתן בכמות גדולה מאוד והצחין כמו מי ביוב ממש. נאבקתי בבחילה, אך באחת הפעמים לא יכולתי להחזיק את זה בפנים - והקאתי הכל על המיטה שלי.

היו לי הרבה רגשות אשם במצב הזה, ו"בסיטואציה העדינה" בכלל. רגשות אשם שאימא שלי עודדה מאוד.

האישפוז הארוך ביותר היה אז.

המחלקה הסגורה נותנת תחושת מחנק. לא ניתן לפתוח חלונות בכלל, ואין קליטה לפלאפון נייד. תחושת הבדידות הייתה קשה, וחוץ מחברה אחת מהש"ל, אף אחד כמעט לא ביקר אותי. גם במשפחה "התייאשו".

אחרי השיחרור - גיליתי שהתקן שלי כבר נתפס והייתי מחוסרת עבודה.

חיפשו לי שוב עבודה דרך ההשמה, אך הפעם לא נמצאה אחת. הייתי בת 20. והרגשתי שמתתי כבר הרבה לפני, אפילו לא יכולתי להחליט מתי.

המוח שלי היה מת כ"כ, אפתי כ"כ.

מבחורה עירנית, בוערת וסוערת, הייתי לגוף נטול נפש, שבוהה על הכל באופן חלול. לא דיברתי כמעט בכלל, לא חשבתי בכלל. מתתי, אז מה כבר ישנה?

הוכנסתי לקבוצת שיקום לאנשים צעירים, חולים, כמוני, ולקבוצה נוספת. הקבוצה הראשונה הייתה בתשלום, אך לא מעיקה ונצמדת מדיי. התחברתי מהר לכולם.

איפשהו, אחרי שנה שם, המוח שלי "קם לתחייה" שוב.

אחד הבחורים, שהתקרב אליי במהלך התקופה שלי שם, מ' (בן ה-19) התפעל. הוא שאל ממתי אני כ"כ עירנית וזורמת בשיחות. אמרתי לו שכך הייתי, לפני הכל.

התחלתי קורס פסיכומטרי, כי רציתי ללמוד, והרגשתי מוכנה. זאת למרות שקבוצת השיקום החינמית הסכימה שאגש רק אם יסגר התיק שלי - ואעוף מהמסגרת.

במקביל התחלתי להיכנס לאתרי הכרויות.

היו לי כמה דייטים הזויים, רובם משם, וסיפרתי אודותם ב"ישרא" בעבר. על ג', לא סיפרתי.

כשבחורה בת 20, כותבת שהיא "יפה" או "מיוחדת", או אפילו משהו קליט בחרוזים - מסתבר שזה תרגיל שיווקי קבוע, שכולם אוהבים, אבל מכירים. הוא לא בולט לעין.

כשכתבתי "מורכבת" ולא צירפתי יותר מדיי פרטים מזהים, גם לא תמונה, זה משך גברים לנסות להבין ולהכיר. אבל לא ממניעים טהורים.

מאוד חריג שצעירה לא תנסה את התרגילים המוכרים.

ג' היה בן 36 ולא רציתי להכיר. הוא התעקש.

פסיכולוג אירגוני איפשהו, וידע הרבה על משחקים בפסיכולוגיה, משהו לא ברור גרם לי להיפתח אליו. סיפרתי לו על י', ועל הניסיון, אולי התקווה, שהוא נותר מאחור. במקום להבין, כפי שטען שעשה, הוא הבין עד כמה קל לכופף אותי כשאני שבויה ריגשית.

באיזשהו שלב הוא התחיל להפציר בי שהוא התאהב בי. הוא ראה תמונה ששלחתי, ואמר שאני מדהימה. התמונה הייתה לפני העליה במשקל, אבל גם אז לא הייתי עד כדי כך יפה.

הוא החל לסמס לי הודעות חוזרות ונשנות של איך יגע בי ומה יעשה לי. אני נרתעת מדברים כאלה בדרך כלל, אבל שפתו העשירה והפיוטית גרמה לזה להישמע כמו שיר אומנותי. הרגשתי שההודעות מעוררות בי סלידה ומשיכה חזקה - בו זמנית.

הוא הודיע לי שהוא רוצה, או יותר נכון הולך, לבתק אותי.

תחושת סלידה ופחד איום נחתה עליי, והייתה זהה ברצון שיעשה כל דבר שיקביל למילים המכשפות האלה.

רציתי לברוח מללכת לאיבוד, ולא ידעתי איך. הרגשתי שאני מפחדת ונרתעת ממנו, אבל הרגשתי מאוד קשורה אליו,

והבנתי שפיתחתי בו תלות.

המשך בהזדמנות...