יומנה של עוף החול

*אנא, הקפידו על היותכם בגירים. התכנים כאן אינם הולמים לקטינים*

במהלך הלימודים לפסיכומטרי, מצב התלות החמיר.

בתחילה נשמע היה שהוא מציע מצב בו ישכב איתי, ועם הזמן, זאת כבר הייתה עובדה. חוליה ברצף שנועד להכניס אותי להריון, ע"מ שהוא יוכל ללחוץ את ההורים שלי לתת לו לשאת אותי. מבושה. לא הצעתי ולא רציתי את התוכנית החולנית הזאת. ולפני כן, רצינו להיפגש. כעת היה אולטימטום מובהק - הוא הודיע לי שניפגש רק אם אשכב איתו.

אני יכולה להישבע שלא היה כל אלמנט מיני או פלרטטני בדיבור שלי איתו, ולא היה לי מושג למה הוא התקבע על זה, אבל זה החמיר. הוא לא עזב והמשיך ללחוץ.

איכשהו התלות החמירה, והצורך בו בחיים שלי גבר. בו במידה החמירו הדרישות - והוא רצה את מה שרצה ביום הפגישה הראשונה

מתישהו, נשברתי, ובלית ברירה, לכאורה, אמרתי שאעשה מה שירצה. הוא אמר שהשתגעתי, שהוא אמר את זה כדי להרחיק אותי.

לא יכולתי לסגת, משהו כבר היה כנוע מדיי, קבענו להיפגש מס' ימים אחרי הפסיכומטרי, אבל הוא הבהיר שרק "נשב על קפה" וכל האמירות היו באוויר.

היום ההוא הגיע

באתי.

ראיתי אותו.

ערמומי מעט, חשבתי לעצמי בתחושה מיוסרת. באתי מזווית לא צפויה ועם מראה שונה במעט, כדי לראותו לפני שיראה אותי בעצמו.

ישבנו. מבטי שתול באדמה, והקול שלי היה לא יציב. חשבתי שזאת רק התרגשות. זה היה גם מתח. לא אכלתי או שתתי דבר, למרות שהציע. אני לא אוהבת שמשלמים עליי.

הוא הציע לטייל בחוץ. היה לילה, אבל חשבתי שרצה לשאוף אוויר. יצאנו.

הוא מלמל שהוא מחפש פארק, ולא הבנתי למה.

תוך ההליכה על המדרכה, החלקתי באי יציבות לעבר הכביש. הוא שלח יד הצידה וחיבק אותי, כנראה כדי למנוע את הנפילה. אלא שהיא לא סרה ממני גם כשהייתי כבר מיוצבת.

הייתה לי תחושה הדומה לצמרמורת כשהחבר שלי חיבק אותי לראשונה. אבל לא היה בזה משהו רך וחם. הרגשתי את הלב שלי דופק במעיין זעזוע. כאילו אני הולכת להתעלף מפחד.

כשהיינו בפארק כלשהו, שקט ושומם, העזתי לחבק אותו גם עם היד השניה.

זאת הייתה טעות. טעות ארורה כ"כ. רציתי חום אנושי - אבל הוא לא חיפש את זה. ומהר מאוד הידיים שלו גלשו לחלקים אחרים בגוף שלי. הרגשתי את עצמי משתתקת מפחד.

תמיד שאני מגיעה לחלק הזה, בין אם לפרוס בפני עצמי, או מטפלים, אני לא מסוגלת לפרט, אבל התמונות רצות לי במהירות מול העיניים.

אומר במרומז, שהיייתה הפשטה חלקית ובוטה של שנינו - ובשני המקרים הוא היה זה שהפשיט.

הרגשתי מחוללת למרות שלא היה אקט חודרני ממשי, ומבולבלת ונסערת כ"כ.

רציתי להתרחק, להיעלם, אבל הייתי מקובעת, פיזית ומהלם, לנק' בה הושיב אותי.

ידעתי כמה רחוק זה הולך להגיע. הוא לא שאל כלום, וגם לא חיפש תשובות. נראה היה שהביעות שלי כלל לא הפריע לו. במהלך מסויים - למנוע חרפה גמורה, הצעתי שנחפש מלון סמוך.

אני לא רוצה לספר בכלל מה היה שם.

אולי חשבתי שאם אבוא לקראתו במעט, הוא יניח לי.

הוא לא הניח לי.

כשלחשתי, הוא לא הניח לי.

כשדיברתי הוא לא הניח לי.

כשדיברתי בקול גבוה הוא לא הניח לי.

כשצרחתי הוא לא הניח לי.

רק כשהדפתי אותו ממש, פיזית, 

וגם אז, הוא חזר.

יש כל מיני "כשלים מיניים", שיצא לי להכיר דרך לימודים (חומר לימודי), וגם אז.

ניסיתי להפעיל אחד מהם - ע"י פגיעה בריכוז שלו. ניסיתי להצחיק אותו. אתם בטח מבינים את האבסורד בזה שנאנסת מנסה להצחיק את האנס, בעוד היא מבועתת, כדי שלא יצליח.

זה לא עזר, הוא מהר מאוד הצליח לסנן את הקול שלי.

מן הסתם, בגלל שהסיטואציה לא גירתה אותי, זה פגע ב"יכולת הכניסה" שלו. הוא "בדק" כמו שבודקים שמן במנוע: בברוטליות וגסות מכאיבה, וניסה לחשוב מה לנסות כדי שהדברים "יעברו חלק יותר" (אולי פשוט תלך הביתה ותשאיר אותי למות בשקט?)

אפתיה ארורה מנעה ממני להביע דעה, עמדה - אם מותר לו להיות נוכח כשאני מתקלחת (בשביל לנקות את המגע שלו ממני). לא, הוא לא התקלח איתי, אבל הוא נשאר שם במערומיו, והביט בי, ונגע בי, וגרם לי לרצות למות. לקבור את עצמי, להתאדות. לא רציתי להביט בו, אבל הוא שידל אותי בלי הפסקה. כשקלט את המבט המיוסר שלי, שאל בתמימות מתמיהה, "מה קרה?"

"אני פשוט יודעת כמה אתחרט על זה בבוקר."

הוא שידל אותי לא לחשוב על זה, איזשהו הסבר מוזר ש"מה שהיה - היה", ושצריך להפיק את המיטב ממה שנותר.

בקושי יכולתי ללכת מרוב כאב, שלא היה פסיכוסומטי כלל, הבנאדם הכאיב לי, ולא הזיז לו.

מיותר לציין, שברחוב הוא כבר זרק אותי ("פער הגילאים").

ואז - לחזור הביתה, בלי להראות שאני ממש צולעת בכל צעד, ושאני מרוסקת מההתנהגות שלו.

איבדתי אמון בעצמי.

המשך - בהזדמנות...