יומנה של עוף החול

יש גישה שמרנית עד כדי טירוף בכל דבר. והאם נראה שיקבלו את זה שלא רציתי לשכב איתו...? כנראה שלא, כי לא סיפרתי להם. לא כי חששתי, אלא כי ידעתי, מה יהיו ההשלכות.

הזמן עבר, והכאב החמיר, ואפילו לגניקולוג לא יכולתי ללכת, כי רואים חיובים בכרטיס קופ"ח, כמדומני. וכסף וודאי שלא היה לי. הייתי מרוסקת כ"כ, ומזועזעת כ"כ, הרגשתי כמו נערת ליווי, רק שלפני הבנאדם ההוא הייתי בתולה, ושלא קיבלתי כסף או אפילו מעט יחס אנושי...

הסיטואציה רדפה אותי, ותמיד כשהתקלחתי, הרגשתי אותו בוהה בי. הרגשתי חשופה ופגיעה כ"כ. ובכיתי רק שם, כי שם לא יכלו לראות, ושם היה הכי קשה.

מתישהו נתקפתי בחילות והקאות קשות, וירדתי המון במשקל, דיי בבת אחת. לא ניסיתי לרזות ולא רציתי להקיא, אבל עצם המחשבה עליו הפכה לי את הבטן.

שני ההורים חשדו שמשהו עובר עליי, אבל אחיי המשיכו להתנהג כרגיל.

המשכתי לצאת, לא וויתרתי לעצמי, פחדתי שהטראומה תשתקע, ואפחד מזוגיות או מגע.

נפלתי על סדרה של בחורים רעים ואנוכיים לא פחות, חלקם פגעו בי נפשית מאוד, אפילו מפגישה אחת, למרות ש(תודה לאל) לא קרה לי אף אקט מיני כפוי מאז, אדרבה, דחיתי כל דייט שניסה "לזרז עניינים".

מ', הידיד שהכרתי מהשיקום היה היחיד שידע ממה שקרה, כי כפה אותי לספר לו. הוא ידע על האנס עוד לפני האונס, והוא החליט לספר להורי, בניגוד לרצוני.

זה אחרי שאמרתי לו שאני ממשיכה לצאת ("ושכבת עם כולם?!" אידיוט). אבא שלי לחץ עליי ונשברתי. הוא הזדעזע, והראה את זה, בצורה קשה יותר משהתכוון, כמדומני. הרגשתי אשמה קשה.

עשיתי הרבה בדיקות ובכולן כאב לי מאוד (אמרו לי שהיו לי פגיעות גופניות קלות...). רק בדיקת איידס פחדתי לעשות, כי זאת בדיקת דם, וזה במקומות ספציפיים. זה מחשיד.

פחות מ-3 חודשים אחרי זה, הכרתי את החבר השני שלי.

כבר התייאשתי מהכרויות, ולכן לא הכרנו באופן הזה. התיידדנו, אבל לא ציפיתי שאוהב אותו, או שהוא יאהב אותי, אבל זה קרה.

ה"סרט הרע" עוד התגנן לי בראש, אבא שלי אמר שבגלל שהאקט לא הצליח, ונותרתי (פיזית) בתולה, לא לומר לבני זוג עתידיים מה שקרה לי.

מיותר לציין שניסיתי לא לומר, אבל זה קצת קשה להסתיר כשסיטואציות מיניות מאוד הובילו אותי להיסטריה ובכי, אפילו כשמאוד רציתי בהן.

ציפיתי שיתעלם מזה, האמנתי בתום שכשגברים "שקועים בזה" אז כבר לא סופרים אותנו, אבל טעיתי.

תמיד היה איכפת לו, ותמיד הוא דיבר איתי ברוך וסבלנות. אמר שיהיה בסדר, והרים את הראש שלי מהמיטה. חיבק אותי ואמר שיהיה בסדר. כל הזמן, לא בטון מפציר או תוקפני. תמיד בהבנה.

בדיוק אותה ההבנה שגילה למצבי הבריאותי ("יש כאלה שחולים ולא מטפלים בעצמם, זה הרבה יותר גרוע...").

זה גרם לי לחוש מעט יסורי מצפון, הרגשתי שהוא בנאדם טוב מדיי מכדי ש"יאלץ לאהוב מתוסבכת כמוני", אבל הוא סירב להקשיב לזה. כל הזמן אמר לי שאני הדבר הכי טוב שקרה לו, כמה אני מיוחדת וחשובה בעיניו, "עם כל הצלקות" והכל. לא בפואטיות או מריחות, בפשטות. הוא ראה משהו מעבר לתסביכים שכבר האמנתי שלא קיים בי, והייתי, ועודני, אסירת תודה כ"כ.

כשהחבר שלי הגיע פעם ראשונה לבית שלי, ידעתי שתהיה מתיחות קלה באוויר, כולם זכרו את האקס ש"הרס לי את החיים", ואימא שלי לא רצתה שאוהב אף אחד. היא רצתה שאתחתן בשידוך, לפי שיקול כלכלי בעיקר. החבר שלי לא עני מרוד, אבל הוא מגיע מרקע שונה, וודאי שלא הייתי מכירה אותו דרך המשפחה.

אהבו אותו, ועדיין אוהבים, אבל איך אפשר שלא, הוא הרי כ"כ איכפתי, ומרגישים את זה. לא עושה צרות, ומאוד מנסה לזרום עם כולם.

כמה מוזר היה לראשונה בחיי לדעת שמישהו שמח שאני אוהבת אותו,

לא כי הוא רוצה לנצל את זה או משהו, אלא כי ככה הוא מרגיש,

וכ"כ הרבה "שריטות קטנות שלי" היו שם, אצלו,

דברים שלא יכול היה לזייף או לדעת, ותמיד חיפשתי בבחורים,

אבל לא מצאתי.

לפני כמה חודשים התחלתי מכינה, לתואר.

זה וודאי נשמע טריוויאלי, אבל לבחורה שזיגזגה בבית חולים 3 פעמים ממצב נפשי מאוד לא טוב, זה דרש כוחות לחזור למסלול הראשי.

עזבתי את השיקום, ואת הקשר עם מ' (שטוען שפגעתי בו כשסיפרתי לו, ושאשמור מרחק). הוא כמובן גם החליט שיש לי הפרעת אכילה.

החבר אפילו בא איתי לתחילת ההרשמה.

זה היה מוזר. הוא השתלב בחיי מבלי לפגוע בהם, ועד אליו - חייתי בהרגשה מרה שאהבה תמיד תיטול ממני קורבנות קשים.

עכשיו המכינה הולכת להסתיים, ובאוקטובר - כנראה שנה א' באוניברסיטה.

ההצלחתי להגיע לצלילות דעת של ללמוד? נראה שכן, אבל כך או כך, עם כל העומס (ויש), אני גאה בעצמי מאוד. לא הרבה אנשים שחולים מצליחים לקום כ"כ מהר למסגרות שכאלה, ולא מלחץ.

בדיקת האיידס נעשתה לא מזמן, ואני בריאה,

תודה לאל. פחדתי מאוד.

וזהו,

עד כה,

בקרוב אתחיל, כנראה, את "סט הפוסטים השני".

שנה טובה, שתהיה.