יומנה של עוף החול

מצאתי לתדהמתי קטע קצר שנכתב ע"י ילדה דכאונית ואומללה ששמה קיץ לחייה, והמילים איתן תיארה באופן מצמרר תחושות שאני חייה איתן זמן ארוך.

תחושות שאני בטוחה שכל מי שרגיש מספיק, חשוף מספיק, אולי גם חולני מספיק, וודאי גדל לתוכן גם הוא.

נצבט לי קצת הלב כשאני מוסיפה אותן לרשימות, דבר שבתור עוף חול לא רציתי לחרוט על דגלי, אבל אני מניחה שחלק גדול מהמאבק הוא גם ללמוד להכיר בכאב שלך, ולנקוב במילים כדי לתת לשד הנורא צורה פחות גדולה ולא מוגדרת.

הרבה דברים שמו אותי כאן, חלקם ממני, חלקן נערמו עליי כמגנטים שתמיד נמשכים למה שאפל ושפוף ונערמים עליו כדי ליזון ממנו.

אני רק מקווה שיהיו לי הכוחות לקום שוב.

אני מוצאת את עצמי כמהה שוב לחושך, מתגעגעת ללהכאיב לעצמי כדי לבלום את הכאב שיש בפנים או כדי לנקז אותו דרך העור התמיד דק מדי שלי.

"אני נאבקת כדי להישאר בעולם הזה, כי הכל פשוט נוגע בי עמוקות.

אני לא עושה את זה כדי לקבל תשומת לב, אני עושה את זה בשביל השראה, כדי להראות שאני יכולה להיות חזקה.

פגעתי בעצמי כדי לנסות ולגרום לכאב לעבור, כי אני מעדיפה לפגוע בעצמי מאשר במישהו אחר."

צר לי על אמנדה טוד שמתה בתוך הייסורים של המחלה השחורה כ"כ, ברור לי שהיא סבלה מדיכאון, וברור לי שכל נער מדוכא מפה לשם, אבל הדיכאון שלה גדל למימדים שבלעו את נפשה העדינה שמצטיירת היטב דרך המילים האלה.

אני מזהה את הנפש הזו, גם לי יש כזו, ולא לכולם יש את הכוח ומוטיבציה לקום כשהודפים אותם מטה שוב ושוב ושוב.

הימים האחרונים עברו בצער ובדידות. בתחושה אפורה וכאבת של "לבד" שרק מי שמבודד בתוך דיכאון קליני יכול להבין.

אני מצטערת על או אם אני מאכזבת, אני מבטיחה שאחדל ברגע שאקום, בינתיים אני פשוט שקועה בחלום רע מאוד ואין מי שיעיר.

בבקשה תסלחו לי,

ותזכרו לי את הימים הטובים שבזכותם אני מחוץ לביה"ח כיום כבר כמעט 5 שנים.

לא נותנת לרע למחוק אותי, אבל גם לא תמיד הטוב מספיק חזק כדי לחייך.

והדמעות יורדות, רק תודה לאל שהלילה זה רק דמעות נוצצות ולא דם.

רק שאמשיך לשמור את הראש למעלה ולהרגיש שיש למה.