יומנה של עוף החול

אני מנסה להגיע לתיק הרפואי שלי מהמחלקה הסגורה כבר זמן מה. אני דוחה ודוחה אבל נראה שאין מנוס.

יש לי כל מיני תופעות גופניות מוזרות שלא ברור מה גורם להן וההנחייה הרפואית התמימה של הרופא שלי הייתה לערוך רשימה של תרופות יוצאות דופן שלקחתי בשנים האחרונות.

עד כה הרשימה שלי כוללת משהו כמו שמונה תרופות, מתוכן שש אנטי פסיכוטיות. זכרונות מקוטעים של תרופות שניתנו לי בכוח או לסירוגין או תחת הפסיכוזה מזכירים לי שהיו יותר. אני לא זוכרת שמות, רק את המראה של הכדורים ותופעות הלוואי שאחרי המנות.

מה שעצוב הוא שאין כל תיעוד של מה שניתן לי ללא מרשם, מה שקורה כל הזמן בדלתיים הסגורות של המחלקות. הרעל שאנשים יכולים לתת לנו, המינונים הבלתי מפוקחים. כן, יש להם תקציב מסוים ויש פיקוח, אבל הפיקוח עצמו נעשה (בייחוד בתורנויות לילה) על ידי האחים או האחיות עצמם כך שהם העדים והאחראים היחידים לגוף שלנו.

אני אשמע אולי אכזרית אבל ב' למשל, שהיה איתי במחלקה, היה זקן שסבל מדמנציה ועם כל הכבוד אפילו טעות אקוטית ברמות התרפות שלו לא הייתה מצילה אותו מהמוות שלו זכה בתוך המחלקה שלנו. אני זוכרת אותו מפרפר לי מול העיניים לפני הניתוח האחרון שלו, שנכשל. ניתוח למעיים שלא היה קשור למצב הנפשי של ב' אבל במוקדם או במאוחר הבחור הזה היה מת.

אני הייתי ילדה בת 19. כל החיים לפני. עור נקי, משקל תקין, הרבה אפטימיות. המכונה המשומנת היטב של המחלקה מתה לעשות ניסויים על אנשים כמוני. אין יותר מדי משתנים מתערבים ואני שיתפתי פעולה עם הכל כמעט ברגע שהתאזנתי טיפה. להערכתי היו משהו כמו 12 תרופות. מהמעט שכן מתועד כולן היו במינונים גבוהים מאוד, לכולן היו תופעות לוואי קשות וכמעט כולן סיכנו אותי בנזקים שלא ניתן לבטל בווח הרחוק, בין היתר טיקים ופרכוסים. אני בכלל לא זוכרת אם מישהו שאל אותי אם אני מוכנה לסכן את הדברים האלה כדי לצאת מהמצב שלי. נכון שזה קוד אדום לכל דבר להיות פסיכוטי אבל היה לי כל כך הרבה מה להפסיד ואף אחד בכלל לא מצמץ כשלא שאלו אותי אם אני מוכנה לסכן את זה.

למה שבחורה בת 19 תסכים להסתכן בטיקים? עד היום יש לי קצת ביד אחת. הם חלשים וקורים רק מדי פעם. תמיד חשבתי שזה אשמתי. עכשיו אני מגלה שמה שזה עשה לי אז מעולם לא יצא לי מהמערכת. זה לא היה ככה קודם.

אני מסתכלת על התיעודים ויש זמנים שזה היה שלוש או ארבע תרופות במקביל. מרשמים שנפדו והונפקו במקביל. 4 מנות של תרופות ביום. תרופות חזקות. לא איזה משכך כאבים או אנטיביוטיקה. תרופות עם תגובות בין תרופתיות ועלון מפורט על נזק. באחד מהם מפורט שאלה תרופות ללוחמה בדמנציה ובתוקפנות - שמשתיהן לא סבלתי! אז נכון שהן אנטי פסיכוטיות עצם ההגדרה, אבל יש כל כך הרבה - למה בחרו עבורי מה שהכי אגרסיבי. "משומש כקו ראשון..." מה זה השטות הזו? למה שלי יהיה איכפת כמה זה עולה לבתי החולים או כמה זה הוכח מחקרית? למה אני צריכה הסכים מבלי להסכים לרשימות האלה?

אני מזכירה לעצמי שוב ושוב ושוב שאני לא שם ושאין שומר על החדר, שאין שעה שכופים עליי לשכב בחושך בחדר אטום עם חלונות שלא נפתחים ושאף אחד לא יצעק עלי כדי שאעשה כך או אחרת. שאני שונה, חזקה וחופשיה יותר.

אבל הבדיקות ממשיכות לצעוק שלא וככל שיש יותר ממצאים אני מפחדת שגיל 19 היה נקמני משחשבתי ואין לי איך לגבות את התביעה שלי.

ואני כל כך חושבת לראשונה שהגיע הזמן לתבוע. אני ממשיכה לחייך כל הזמן כי הבטחתי לעצמי, אבל אני כל כך מפחדת עכשיו. אני מרגישה כמו איזה מוטציה שברחה מהניסוי ושאין לי על מי לכעוס כי הם כאילו הגיבורים שבסיפור.