הגיע הזמן. כבר חודש שאני מנסה להגיע לפה, ופשוט אין לי זמן.

זמן. הכל מתחיל ונגמר בזמן, לא?

ואני, כמו מפגרת, שוב מנסה להיאבק בזמן. הדבר היחיד הבלתי אפשרי.

אחרי הכל, אין דבר שאינו אפשרי. מלבד זה.

וזה כבר נמאס.

באמת שכן. נמאס לי.

אבל כל כך קשה לשנות.

אין לי כוח לכלום.

לא לחברים שכבר לא כל כך קיימים, לא לכלום. הדבר היחיד שאני מתאמצת בשבילו זה סטארגייט. והכתיבה.

כל התסכול פונה אל האנשים שזה פשוט לא מגיע להם. אולי קצת, כי הם תרמו לזה.

והפתרון היחיד הוא הכתיבה.

הילדה המפגרת היחידה שהורגת את עצמה בכל דבר שהיא כותבת.

אני רוצה לבכות, אבל מגלה שפשוט כבר נגמרו הדמעות.

וואי, זה פשוט נשמע טיפשי.

אבל לפחות אני יכולה להתבטא פה. לפחות.

כי פשוט... אף אחד לא מבין.

אן.