אני שונאת שינויים. אני פשוט לא מבינה איך אנשים יכולים לסבול את זה. נכון, החיים מכריחים אותנו. נכון, אין לנו ברירה. ועדיין, מה כשיש ברירה?

יש לי דברים מכיתה א'. אין לי מושג מה הם, אבל הם מעלים תמונות. אני מסרבת להיפטר מדברים שאנשים נורמאליים כבר זרקו. אני לא מסוגלת לעשות מיון כמו שצריך, לא יכולה פשוט.

אילו רק יכולתי להיות אלפית.

אבל לא אלה הדברים הגדולים. והדברים הגדולים הם שמשנים.

אני לא צריכה מוח בשביל לראות שהחברים שלי השתנו. אבל אלה לא רק הם.

יכול להיות שההסתגרות והציניות זה רק בגלל שיותר מדי אור שמש חדר לבית. כמו שרייסט אמר, הלב של קרמון פתוח ומואר, ואין כלום בפינות שמסתיר דברים. הלב של רייסט חשוך וסגור, ויש שם המוני דברים. אני מניחה שזה אותו הדבר.

שינויים זה דבר נורא.

אבל החיים כופים עלינו להמשיך הלאה, לא?

אן.

אגב, משעשע לראות כמה פוסטים לא גמורים יש לי כאן. ואיך בהתחלה החלטתי שאני לא אתלונן, ובכל זאת, כנראה שפשוט אין לי איפה להתלונן.

חח, אמרתי פה כל כך הרבה בלי לומר כלום, ואני עדיין מרגישה שלא אמרתי כלום.