רוחות השינוי מנשבות.

אפשר להרגיש אותן ממש. נגיעה קלילה, מחשבה עמומה, נשיפה רכה.

שינויים...

אני לא אגיד שזה טוב. אני שונאת שינויים. ממש כמו אלף ממוצע, אני מוצאת את השינויים מרגיזים.

אני לא אגיד שזה רע. אם דברים לא היו משתנים, אם דברים לא ישתנו בעתיד, אנחנו לא היינו זזים לשום מקום. היינו נשארים בדיוק באותו המקום במשך שנים על גבי שנים.

אבל לפעמים... לפעמים אני חושבת שהיה יותר טוב בלי השינויים. הרבה יותר טוב.

העניין הוא לדעת לוותר ולהתרגל לכל מצב. העניין הוא לראות את השינוי שמגיע ופשוט לחייך, לארוז את הדברים, ולתת לו להוביל אותך בדרך שבה אתה הולך. העניין הוא לדעת להשאיר את העבר מאחורייך ולהמשיך קדימה.

כל שינוי מביא איתו תובנות חדשות. כל שינוי מביא איתו מחשבות ותקוות. כל שינוי מביא איתו מקומות חדשים ואנשים חדשים.

וכל פעם שאני חושבת על שינוי אני רואה כמה אני לא רוצה שדברים ייגמרו. כמה אני רוצה לחזור לזמנים שלפני השינוי- לפני הסערה, אם כבר מדברים על השיר הזה. כל פעם כשמגיע שינוי, הדבר הראשון שעולה לראש הוא מה שצריך לעשות, מה שצריך להשאיר סגור לקראת העתיד. ואחר כך... אחר כך דרכים בלתי אפשריות להותיר את ההווה כפי שהוא.

שינויים הם דברים מעניינים, לא? הם גורמים לך לחשוב דווקא על הדברים האחרונים שאתה רוצה לחשוב עליהם. או שאולי בעצם... אולי בעצם זאת פשוט הדרך של התת מודע שלך להגיד לך דברים שאתה צריך לעשות ואולי רוצה לעשות. רק אולי. או שבעצם זאת פשוט הזדמנות.

זה לא שינוי גדול. זה כמעט בכלל לא, למעשה. הדברים היחידים שיקרו זה שאנחנו עוברים לבניין השני [השד יודע למה בנו את זה ככה], חלק מהמורים יתחלפו, ייתכן ולא נישאר עם אותה המחנכת [וזה בהחלט חבל], ואנחנו מאבדים שני מקצועות. זה הכל.

אבל אני חושבת שזה יותר מזה. אני חושבת שיש בכל שינוי יותר ממה שנראה שיש בו, אבל במיוחד בזה. אני לא יכולה להסביר למה. אולי בגלל שדברים יהיו שונים, כי אנחנו כבר לא משחקים. אולי בגלל שנאבד דברים שהתרגלנו אליהם. אולי בגלל - מה שאפילו קשה יותר להודות - שאני אאבד את החיבור האחרון שהיה לי ליסודי.

~~~~~~~~~~~~

שש שנים זה לא כלום.

שש שנים זה המון זמן. זה כל הזמן שאני מכירה את הכיתה שלי. זה קצת פחות מחצי מהחיים שלי. זה בערך כל מה שאני זוכרת מהחיים שלי, אולי קצת יותר.

זה היה דבר מוזר, אני חייבת להודות. זה היה משונה למדי, זה בטוח. מכלום, לשנאה עמוקה שאני אפילו לא יודעת מה המקור שלה. למרות שכן היתה לה סיבה בשנה האחרונה, בהחלט כן. ולמרות שכן נהניתי לראות שככה וככה. ולמרות שבעצם התנהגתי בצורה מטופשת.

אני יודעת שזה היה דבר מטופש. ואיכשהו, גם אם מאוד קשה לי להודות בזה, אני יודעת שבחלק לא קטן מזה זאת היתה רק העמדת פנים. העמדת פנים גדולה אחת, העמדת פנים מטופשת שרק גרמה לי לכעוס. ובכל זאת, אני מניחה שנהניתי מהשבחים וכל אלה. וואו, מדהים כמה קשה לי להודות בזה אפילו בפני עצמי. כותבת, ומוחקת. וכותבת, ומוחקת.

אני מניחה שהם חושבים שאיבדתי את השפיות, ששיניתי את דעתי בפתאומיות כזאת, אבל האמת היא שהבנתי שגם אם היתה לזה הצדקה כלשהי, גם אם היתה לזה איזו סיבה מטופשת מלבד מה שאמרתי שהיתה, צריך לדעת מתי לסלוח. צריך לסלוח, בתור התחלה.

כן. זה נכון, אני מניחה.

וביום רביעי אני ככל הנראה אראה אותו בפעם האחרונה בחיי. זה גורם לי לשמחה, אבל גם לעצב, מסתבר.

~~~~~~~~~~~~

כן. שינויים... שינויים זה דבר קשה.

אולי בגלל זה אני כל כך רוצה לחיות בעבר. אולי בגלל זה אני מאושרת באותה התקופה.

או שלחלופין, אולי בגלל התכונה ההיא שינויים זה דבר קשה כל כך בשבילי. אולי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אגב, היינו אתמול בשבוע הספר בתל אביב.

גאד, הדבר הזה זה לא ייאמן. זה פשוט מדהים. אני הייתי לגמרי בהיי שזה מדהים.

וכן, יצאתי משם עם טונה ספרים-

סדרת מלחמת הבקיע, פרסי ג'קסון השלישי (את השניים הראשונים קנינו ביום רביעי, נדמה לי, ושישי- יחד עם "רשת השמיים רחבה", החמישי של האוטורי), רשומות רומח הדרקון וסבריאל. בכללי קנינו גם את הטאמולי, כמה של אייזק אסימוב, שבאמת רציתי להתחיל לקרוא, ושניים של סיגלית דיל. אה, וגם את 13 האוצרות [נדמה לי], וכמובן את "רשת השמיים רחבה".

בסך הכל כמעט אלף שקל על כמעט 30 ספרים, ואפילו קיבלתי את הדיסק "Wish you were Here", של הפינק פלויד.

כע, היה שווה<:

אן.