וואו. וואו.

http://www.youtube.com/watch?v=hfX8EMID_1w

היום נגמרו הלימודים. [ת'אמת שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה כבר לפני כמה ימים, פשוט לא הספקתי לגמור אותו].

היום נגמרו הלימודים.

היום נגמרו הלימודים.

סוף סוף אנחנו בחופש, סוף סוף מחוץ לכלא הזה שאנשים מתורבתים [XD] קוראים לו "בית ספר". סוף סוף חופשיים למשך חודשיים וחצי כמעט.

אני לא יודעת. זה לא מרגיש כמו היום האחרון ללימודים. לא כמו שהוא הרגיש בשנה שעברה. אולי זה קשור לעובדה שהדבר היחיד שהצלחתי להתרכז בו היום היה הספר, כי אני פשוט מתה לישון. אבל איזה מין תלמיד מפסיד את היום האחרון ללימודים?

אבל מעבר להרגשה, שבטח תחלחל אצלי בקרוב - וכן, יכול להיות שאם שנה שעברה לא הייתי מבלה יותר מחצי מהעשרה ימים האלו בחו"ל, בחופשה בכל מקרה, זה לא היה מרגיש לי כאילו זה החופש הראשון שבו אני עוברת את זה - אני חושבת שזה שונה. אני חושבת שמבחינתי לגמור את כיתה ח' זה הרבה יותר ממה שזה אצל רוב האנשים.

נתחיל עם העובדה שכנראה שאני מתחילה ללמוד לתואר בשנה הבאה. נתחיל עם העובדה שאנחנו עוברים לבניין של התיכון, כי האידיוט שתכנן את בית הספר שלנו שם את כיתות ט' בבניין של התיכון, השד יודע למה. דבילי להפליא, כן. ואני די בטוחה שבשבוע הראשון לפחות אני עוד אעלה לבניין של החטיבה. מילא?

אבל לא. אני מניחה שזה לא מה שבאמת מפריע לי, לא?

אנחנו כיתת מחוננים. יצא שלמרבה הצער החלטתי להמשיך ללמוד עם כיתתי הנוכחית, והיום בדיוק אני סובלת אותם כבר שש שנים שלמות [מכיתה ג' עד היום]. אבל מעבר לעובדה שאולי אני לא שונאת אותם כמו שאני תמיד אומרת, לא באותה עוצמה לפחות, - וזה נושא שאני יכולה לדבר עליו שעות, וזה ממש לא המקום לעשות את זה - אני מניחה שזה שונה. הם היו איתי קצת פחות מחצי מהחיים שלי. חצי זה שבע, אנחנו ביחד כבר שש. והשש האלו, עם כמה שזה לא ייאמן שאלו אכן שש שנים, כוללות גם את היסודי.

היסודי... זה סיפור בפני עצמו. אבל לא, לא על זה אני מדברת. אני מדברת על שיעורי מוזיקה.

אנחנו לומדים מוזיקה כבר שש שנים. שש שנים כיפיות להפליא, אני אודה. ואני גם אודה בעובדה ששיעורי מוזיקה היו הדברים שאני מניחה שהכי יחסרו לי בשנים הקרובות, כי החל מכיתה ט' מפסיקות כיתות המחוננים ללמוד מוזיקה. החל מהיום אנחנו מאבדים את הדבר היחיד שקישר בינינו ליסודי.

אני לא יודעת למה זה מפריע לי כל כך. אני באמת שלא יודעת. לא סבלתי את הבנאדם. אה, אולי בגלל זה.

אני אפילו לא יודעת ממה כל הסיפור הזה התחיל. זה התחיל איפשהו בכיתה ה', אני חושבת. וזאת היתה אחת השטויות הכי גדולות שעשיתי, למרות שהשנה היתה לי סיבה מוצדקת בהחלט לשנוא אותו לחודשיים לפחות. אחרי הכל, הוא מירר להם את החיים, וזה רק טבעי שאני ארגיש ככה. פחח.

בכל מקרה, אני חושבת על זה ומבינה שזה אחד הדברים היחידים השנה שבאמת יהיה לי אכפת לאבד. אני מניחה שזאת אחת הסיבות שאני לא מאושרת כמו שאני מציגה- שמחה, כן, כי אנחנו סוף סוף גומרים ללמוד, אבל לא ממש בגלל כל מה שנאבד. שאני אאבד.

זה אפרופו מה שנאמר כאן, בין היתר. זה והפסקה הבאה-

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=657905&blogcode=11847933

ומעבר לזה... מחליפים מחנכת. השד יודע למה. השד יודע גם למה הם משקרים לנו ואומרים שהיו אילוצים. ברור.

אני חושבת שזה לא אמור להשפיע עליי כל כך. הבעיה היא שזאת הפעם הראשונה שאני מחליפה מחנכת ולא עוזבת את בית הספר [א'+ב'- אותה מחנכת, ג'-ו'- במקרה ולשמחתנו, אותה מחנכת]. אולי אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה. ואולי בגלל שזה לא הוגן. אולי בגלל שאיכשהו יצא שהיא היתה המחנכת השניה הכי טובה שאי פעם היתה לי, ושאני באמת הנחתי לעצמי ל... אני ממש לא יודעת איך להגדיר את זה. אני כן יודעת שהיה לה אכפת. ושמתי לב לזה במיוחד בזמן האחרון, אחרי ההיעלמות של אליזבת [אטלנטיס, ידידיי], ומהעובדה שאני הייתי בערך ברמה של הרצפה מבחינת הרגשה, ובכל זאת זה כיף לדעת שלמחנכת שלך, מכל האנשים, אכפת.

וא' אשכרה הביאה לה ואזה היום. זה באמת היה משעשע. זאת פשוט בדיחה פרטית, והם דיברו על זה, אבל אני לא חושבת שהם באמת התכוונו לזה. ולעומת זאת, היא עשתה את זה. זה בהחלט היה מצחיק, מצחיק אבל יפה. לא יודעת איך להגדיר את זה. אולי זה פשוט מראה על קשר מעניין, שונה, בין המחנכת לתלמידים, מזכיר את הסיורים והטיולים עם הבדיחות והצחוקים וה"לא לנטוש בשביל להגיע מהר יותר לבריכה", שזה כבר סיפור אחר לגמרי.

אני חושבת שזה יהיה שונה. לא. אני לא חושבת- אני יודעת. דברים יהיו שונים מהיום.

אגב, הם דיברו על זה שהיא היתה אמורה, אבל בסופו של דבר לא. למה? כי היו אילוצים. איזה אילוצים? אי אפשר להגיד. אין להם. לא היתה להם שום סיבה לעשות את המהלך המטופש הזה ואז להשאיר אותנו עם אותה מחנכת מט' עד י"ב. וואו, הם באמת מטומטמים משהם נראים.

בכל מקרה, אני יכולה לשבת עכשיו שעות ולהזכיר את כל הדברים הטובים שעברנו בשנתיים האלו. כן, הם היו נוראיות, אבל בסופו של דבר אני מניחה שהיו טובות. כן, זה יהיה קשה להתעלות על זה. מאוד קשה.

ומעבר לזה... מעבר לזה אני שמחה.

סוף סוף השתחררנו מהכלא הארור שנקרא בית ספר. התעודה טובה מלבד אלגברה וגיאומטריה, שבצורה לא מוסברת ירדו. אולי בעצם זה בגלל העובדה שכמעט ולא הקשבתי בשיעורים במחצית הזאת. נו, טוב. בשביל זה יש את שנה הבאה.

והכי טוב- כן, כן, טוב כמו העובדה שאנחנו בחופש של חודשיים וחצי- יש לי עשרה ימים להתגרות באחותי הקטנה ש"היי, איך היה לך היום? עבדתם קשה? לא, לא היה נפלא- ישבתי לי בבית ונהניתי/הסתובבתי עם חברים. אחרי הכל, אנחנו בחופש גדול ואתם עוד לא!". כן, זה יהיה כיף.

טוב, אני מניחה שהגיע הזמן ללכת לעשות איזה מרתון או משהו, עד שמישהו יגיע הביתה ויחליט לתפוס לי את הטלוויזיה, ואז יהיו ריבים.

נראה.

מאושרת וקצת גם לא,

אן.