שם הפיקצר: דמעות מרירות של מלח.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מקורי.

דירוג: PG.

תודות: לט', שהדיון הקצר איתה גרם לי לכתוב את זה. [וזה משגע אותי כבר כמה זמן. אז באמת תודה].

I wish... I wish those times would return. I wish it was like the last summer.

הים התכול, מנצנץ בשמש הבוקר העולה. מנצנץ, מסנוור אחדים, מהפנט אחרים. גליו מגיעים באיטיות אל החול הרך, נוגעים בו ברכות וסוחפים כמה גרגירים עמם אל שאר הגלים הבאים אחריהם.

המים היו קרירים באותו היום, על אף שהיום היה יום אמצע הקיץ. החוף היה שקט וריק למדי, כאילו מעין מעטפת הגנה עליה מפני העולם, עוזרת לה להתמקד אך ורק במחשבותיה הקודרות... ובזכרונותיה.

ה"גורל"... דבר נורא שכמותו. גורם לך לחשוב לרגע שאתה מאושר, אך ברגע שלאחר מכן לוקח ממך הכל ומותיר לך רק זכרונות שכבר נעלמו. גורם לך לשבת שעות על גבי שעות, להיזכר בימים המאושרים שהיו לך בעודך מנסה להבין מה עשית. מה גרם לכך. איזו שטות עשית שהרסה את כל מה שהיה לך.

ואולי... אולי לא. אולי אתה נשאר מאושר, לא מבין שמשהו אבד לך. אולי לנצח, ואולי רק עד אותה התקופה. אותה התקופה שחוזרת שוב שנה, ושנתיים, ושלוש לאחר מכן, מזכירה לך שבאותם ימים לפני שנה, או שנתיים, או שלוש, היית מאושר באמת.

והנה אתה מוצא את עצמך, יושב על החוף, מול הים, נזכר בכל אחד מאותם דברים טובים שהיו לך ואינם. הנה אתה מוצא את עצמך יושב במקום האהוב עלייך, ובמקום גלים רואה תמונות. במקום את הים שומע דיבורים, מחשבות.

הקיץ ההוא... בקיץ ההוא היא היתה מאושרת. היא ידעה את זה. בקיץ ההוא היה לה טוב. היא היתה מאושרת, והיו לה גם חלק מהדברים שיש לה בקיץ הזה, אותם הדברים שגורמים לקיץ הזה להיות טוב בכל זאת. ובכל זאת... בקיץ הקודם היה לה יותר. היה לה את מה שהיא רצתה.

היא רכנה קדימה קלות, כותבת משהו על החול. זה היה לא ברור, ונמחק רגע לאחר מכן, כשעוד גל הגיע אל אותו המקום. היא כתבה את זה שוב, הפעם במקום רחוק יותר. הגלים יגיעו לשם, כמובן, גם הים וגם היא ידעו זאת, אבל ייקח להם זמן. ועד אז... עד אז זה יישאר כתוב שם, מזכיר לה את אותם הימים.

היא חשבה, ולבסוף הביטה סביבה. החוף עדיין היה שקט. לא היה שם איש במרחק של קילומטר לכל כיוון לפחות. אולי יותר. הים היה רגוע גם הוא, כאילו העולם כולו מבין את מחשבותיה ומשתף פעולה, מניח לה לשקוע לרגע בזכרונות המתוקים-מרירים מהימים ההם. אותם זכרונות של ימים יפים כל כך... ועם זאת אותם הזכרונות שהזכירו לה מה איבדה, מה היה לה ואינו.

השמש נעה במסלולה הקבועה, מאירה את החוף. ואז היא הגיעה אל המערב סוף סוף, סוגרת יום ארוך של מחשבות, מניחה לירח לעלות ולהתריע בפנינו שעלינו ללכת הביתה, כי הגיע הזמן לישון. או אולי, אולי בעצם מודיע לנו שהגיע הזמן לצאת לבלות. הכל תלוי בבן האדם שראה אותו, במה שאותו בן אדם החליט.

היא הביטה בכתובת שלצדה, אותה כתובת שנותרה שם מאותו הבוקר. "דמעות מרירות של מלח," היא לחשה, מביטה במילים הכתובות על החול וחרוטות במוחה. זה תיאר את הכל בצורה מדויקת כל כך, מושלמת כל כך.

היא הביטה במה שחשבה שתהיה הפעם האחרונה בים הכהה שמולה ואז קמה, מנקה בעדינות את מכנס הג'ינס שלה. הים, זכרונותיה שלו כעת, החל להתקרב באיטיות אל אותו המשפט. היא הביטה בו פעם נוספת, לא יכולה להתיק את מבטה ממנו. היה שם כל כך הרבה, דברים כל כך חשובים. הימים המאושרים יותר שלה, האנשים שהיו חשובים לה כל כך. ואם עדיין אכפת לה... טוב, ככל הנראה שהם עדיין חשובים לה.

היא החלה לטפס במעלה הגבעה שעליה המתין האופנוע שלה. כשהגיעה למעלה היא הביטה בו בפעם האחרונה, נזכרת באותם הימים שהתגעגעה אליהם כל כך בפעם האחרונה לאותו היום. זה יחזור, היא ידעה, אבל מהיום... מהיום זה יהיה אחרת. היא היתה שליווה פתאום, והיא אפילו חייכה, אם כי עדיין לא היתה מאושרת. לא כמו אז.
היא התניעה את האופנוע ונסעה משם. רגע לפני שהים נעלם מעיניה היא הספיקה לראות שהוא הגיע אל המילים, וכעת החל מוחק אותן באיטיות, בשיטתיות. ואולי... אולי הוא לא היה סתם ים. אולי הוא ידע מה הן אומרות, ואיחד את מחשבתו עם מחשבותיהם של האנשים הרבים שבעולם.

ואולי, אולי בעצם הוא לא ידע, וסתם עשה את אותו הדבר שעשה במשך שנים. אם כי אותן המילים היו חקוקות שם, וישארו שם לנצח. דמעות מרירות של מלח, שימשיכו לזלוג עוד זמן רב, מטשטשות את העבר הטוב ומנסות להביט אל העתיד הלא ידוע.

חשבתי לקרוא לזה געגועים. אבל פיקצר בשם געגועים כבר יש לי, ובשל הנושא שלו לא יהיה עוד אף אחד כזה. אז זה פשוט... זה.

אם כי... אמנם חשבתי על המשפט הזה בתחילת אוגוסט של שנה שעברה, בהקשר של המוות של אמבר, אבל זה מתאים כאן כל כך. מתאים בצורה... מושלמת כמעט.

אבל זה לא יצא נכון. נראה מה נוכל לעשות. ננסה.

ואולי אני אפילו אוכל לכתוב על זה פוסט או משהו עוד מעט. אולי.