שם הפיקצר: We don't fight fair.
שם הכותבת: אן.
פאנדום: אטלנטיס.
דירוג: PG/13.
שיפ: תיילן/פיבוס, [קצתקצת] ג'ון/אליזבת.
תודות: השראה- We Don't Fight Fair- John/Elizabeth.
ויתור זכויות: ליוצרי סטארגייט [MGM], ללהקה שהשיר שייך לה.
תקופה: "The Long Goodbye" [עונה שניה, פרק 14]. פרק סגיד ומושלם שכמותוD:
הערות: ג'ון/אליזבת פוראבר. דה לונג גודביי, פרק מבריק ברמות על. תיילן/פיבוס זה מגניב.D:

We Don't Fight Fair- John/Elizabeth.

(מומלץ לשמוע תוך כדי, אם כי זה בכלל לא תואם את המילים. אני חושבת. לא יודעת, אין לי בכלל מושג איך קוראים לזה). 

"תיילן? תברח כמה שאתה רוצה. ברגע שבו אני אמצא אותך, אתה תמות," היא אמרה בקשר ואז כיבתה אותו. הדבר האחרון שהיא היתה צריכה על הראש באותו הרגע היה האטלנטיאנים, שכמו שתיילן אמר - ועם כמה שהיא שנאה את זה שהיא צריכה להסכים איתו, היא ידעה שהוא צודק - יכולים לגלות איפה הם לפי השיחות במכשיר הקשר. היה לה ניחוש לאן הוא ילך, במיוחד לאור המידע החדר שמצאה במוח של דוקטור וויר, שהיתה המארחת שלה.

היא גילתה שהיא צדקה. כל כך לא צפוי.

היא הביטה בו מבעד לקשר בזעם ובבוז. אם הוא חשב שהוא יוכל לנצח אותה, שיחשוב שוב. היו לה נשקים מתקדמים, טכנולוגיה מתקדמת עוד יותר, ומוח הרבה יותר מפותח שלו. לו ולאנשים העלובים שלו לא היה כל סיכוי לנצח אותם.

הוא, מצידו, בחן אותה גם הוא דרך הקשר. הוא חשב שזה עצוב שהיא באמת חושבת שיש לה סיכוי, כי בהחלט לא היה לה. לא היתה לה תחמושת לנשק, המגן של שניהם נפל כבר לפני זמן מה והמוח שלו הרבה יותר מפותח מהמוח שלה ושל האנשים שלה, האנשים הפתטיים והאומללים האלה. הוא כבר יכול היה לטעום את הניצחון.

הוא התקדם לעבר חדר הינ"א. דבר לא עניין אותו יותר בשלב הזה. להרוס אותם, לא להרוס אותם, זה כבר לא שינה. הדבר היחיד ששינה לו היה להרוס אותה, את היריבה הנצחית שלו. הסיבה היחידה שבגללה הוא לא עשה דברים פזיזים כמו להרוס לגמרי חלקים מסוימים היתה שלא היה לו זמן... ולמעשה היתה עוד סיבה, אם כי הוא לא אהב להודות בה. הוא הרשה לעצמו להתנחם בעובדה שגם פיבוס עוברת את אותו הדבר- שני האנשים שהיו המארחים שלהם, דוקטור וויר וקולונל שפרד, היו אנשים חזקים. חזקים מאוד.

הוא הכשיל את שני החיילים והרס במהירות את המעגלים במקום בו, לפי המידע ששלה ממוחו של שפרד, הוא יגרום נזק, אם כי נזק שניתן לתקן. זה יעסיק אותם לקצת זמן.

"אתם לעולם לא תנצחו במלחמה הזו, תיילן," היא אמרה לו בלעג בקשר.

"אמרו אנשי העם שלא יודעים מה זה להילחם במלחמה, בתור התחלה," הוא השיב בלא פחות בוז.

בתור תגובה היא פשוט ירתה בו. תמיד היה קל כל כך להכעיס אותה. הוא חמק בקלילות והשיב אש. היא ירתה הרבה קודם לכן. האם יש סיכוי שהוא יגמור סוף סוף את הקרב הזה אחת ולתמיד?

היא לא יכלה לעשות דבר. היא צעקה, השתוללה, יצאה לגמרי מכליה, בפעם הראשונה מזה זמן רב. זמן רב מאוד.

ובכל זאת, דבר לא עזר. דבר לא השתנה. היא התחננה שלא ייגע בזה, שלא יתקרב לזה, כי היא ידעה שהוא לא בעלה. היא רצתה לעצור את פיבוס, למנוע את ההריגה של עשרות ולמנוע את מה שקרה לרונון. ובכל זאת, היא היתה לכודה.

"כי אם יש חייזר בראש שלי, הוא היה יודע שהתשובה היא פוטבול," הוא השיב במעט קוצר רוח, משחק את התפקיד שהכיר טוב כל כך - באמצעות קריאת מוחו, כמובן. ונראה היה שזה עבד, אם כי מבחינה מסוימת הוא לא היה בטוח כל כך שזה יעבוד.

"אבל רק שפרד היה מודה בזה, אז..." רונון הנמיך את האקדח.

"נכון," הוא אישר. אולי מישהו אחר היה שם לב שזה מוזר במעט, אבל רונון לא שם לב. או שהוא לא רצה לשים לב. ותיילן חזר למרדף שלו אחרי אויבתו משכבר הימים.

"תיילן, אריינלה," הוא הציג את עצמו בגאווה. הוא לא אמור היה לקוות שהטייסת שמולו גם היא מאריינלה, אבל מצא את עצמו מקווה שכן. הוא דחק את זה הצידה מיד וחזר לדיון ה"מעמיק" שהשניים ניהלו.

"פיבוס, טיילומר," היא השיבה, לא פחות גאה במוצאה, נימה של בוז כלפיו בקולה. נו, טוב, זה היה צפוי.

"היה נחמד להכיר אותך," הוא אמר בסרקזם וטען את הנשק. היא נעלמה ברגע שלאחר מכן, והוא נותר שם, הנשק שלו יורה למקום בו היא היתה, והוא מבין סביבו באמצעות עיניו והחיישנים בהבעה מבולבלת במעט. רק במעט, ורק לרגע. ואז הוא חזר לעצמו.

היא הסתובבה שם בזהירות, רובה הפי-90 שלה מוכן לשימוש. כמו שהם אמרו קודם, שניהם רוצים את אותו הדבר- אחד את השניה. השאלה היתה מי ישיג את המטרה שלו ראשון ויביא את הניצחון לבני עמו. שניהם סירבו לחשוב על העובדה שהם מתים. זה לא שינה כלום.

ואז היא הבחינה ברונון, ומיהרה לירות. היא הסתובבה לצד השני, בדיוק בזמן בשביל להחליף יריות עם תיילן. הוא לא ינצח אותה, לא משנה מה. והיא הספיקה לברוח... לבינתיים. היא עוד תנצח. כמובן שכך.

"אופס, והנה הלכו המנועים," היא נהנתה מזה כל כך. לא היה לו שום דבר לעשות- לא אחרי שהיא הרסה את מערכת הנשק שלו באמצעות התנגשות חזיתית. זה לא שינה שגם הספינה שלה נפגעה... כל עוד היא לא מפסידה בקרב. למעשה, אם להודות באמת, זאת בדיוק היתה הסיבה למה היא החלה עם האסטרטגיה הזו מלכתחילה- היא ניצחה, בכל קרב וקרב מהמעט שהיו להם באותה התקופה.

הוא אמנם טען שזה היה שיוויון, אבל היא ידעה שהיא ניצחה. היא אמנם ספגה פגיעות, אבל הוא ספג הרבה יותר ממנה. ומכאן שהיא, כמובן, ניצחה.

ברגע שהוא התקרב לזה הוא הבין מה קרה. ועכשיו הוא רץ בעיר, רודף אחרי האישה הכי חשובה לו בשתי הגלקסיות. מעולה.

הוא ניסה לעצור את הגוף שלו, את תיילן, יותר מפעם אחת. אבל תיילן היה, ככל הנראה, חזק ממנו. או שאולי לא- אולי זה היה הרעיון של המכשיר. אבל זה לא עניין אותו- זה היה התחום של מקיי. מה שעניין אותו היה איך לעצור את תיילן ואת כל האחרים ולהוציא את כולם מהסיפור עם כמה שפחות נזק.

"וויר לשפרד," היא השתמשה בזה. למה? בגלל השעשוע שבזה. "אני מניחה שאתה שומע אותי?"

"כן, אני שומע אותך. אבל אם נמשיך להשתמש במכשירי הקשר האלו הם יאתרו אותנו בקלות," הוא השיב בקצרה.

"אין לנו הרבה זמן, תיילן. השפעת ההטבעה היא זמנית והאנשים האלו ינסו לעצור בעדנו," כמובן שהם ינסו לעצור בעדנו. אלו שני המפקדים שלהם.

"יש לנו את כל הזמן שבעולם, ורק אחד מהם מטריד אותי," הוא השיב. האחרים כלל לא שינו לו.

"שנינו רוצים את אותו הדבר," זה היה ברור.

"כלומר אחד את השניה," הוא הסביר, ללא כל צורך. ובכל זאת זה היה נחמד. אבל זה כלל לא שינה. מה ששינה זה שזה היה נכון, מאוד.

"ואף אחד מאיתנו לא ישיג את זה אם תמשיך לברוח," היא ניסתה לפתות אותו להתקרב אליה. הוא הבין את זה מיד. אם כי היא צדקה - שוב, אם כי בצורה ההפוכה משחשבה.

"את זאת שאוהבת לברוח," הוא הסביר לה את התיקון שעשה במחשבותיו, ה"נכון". "נגמר לי הדלק בספינה לפני שהספקתי להגיע לעמדת ירי טובה," אם הוא לא היה עושה את הטעות המטופשת הזאת הוא כבר היה מנצח.

"זאת היתה התוכנית שלי," היא אמרה. הוא לא האמין, כמובן, אך לא היה לה אכפת. היא היתה חכמה הרבה יותר ממנו.

"לא היתה לך תוכנית. רק רצית אותי מת," הוא השיב.

"אני עדיין רוצה," כמובן. "למעשה, אני לא יכולה לחכות לראות את מבט התבוסה הזה על פנייך, רק פעם אחת אחרונה," זאת היתה המטרה שלה- לראות אותו מובס, הרוס לגמרי. מת.

"את מתכוונת למבט שהיה על פניי כשנגחת בספינה שלי בשביל שאף אחד מאיתנו לא ינצח?" זה לא שינה איזה מהם הוא יבחר, אף אחד מהם לא היה תבוסה. "זאת היתה שנאה, פיבוס, לא תבוסה".

"איזו דרך זו לדבר אל אשתך?" היא בהחלט היתה משועשעת מהשקר הזה שהיא טוותה, והוא היה יודע את זה גם אם הוא לא היה מכיר אותה כל כך הרבה זמן. הוא שמע את זה ואז נטש את מכשיר הקשר ועזב. הוא לא יתנהג כאידיוט.

וההטבעה עמדה להיגמר. היא רצתה אותו מת, ועכשיו, ולא משנה מה היא תצטרך לעשות בשביל זה.

הוא... הוא הבין שקודם הוא צריך להיחלץ מהכבלים, ורק אז יוכל לחזור ללרדוף אחריה, ללנסות להרוג אותה ולגמור סוף סוף את המלחמה הזו.

"האנשים האלו מצאו את התאים שלנו," היא גרמה לו להביט סביבו. אחד האנשים, שלאחר מחקר קצר במוחו של... קולונל שפרד, הוא גילה שקוראים לו קרסון, נופף אליו. "יכול להיות שאנחנו האחרונים מבני עמנו. האנשים הנדיבים האלו הרשו לנו להיות יחד, רק פעם אחת אחרונה," היא הוסיפה, מתקרבת אליו באיטיות. היא כבר עמדה מולו, כמה סנטימטרים ממנו.

"אתם הסכמתם לזה?" הוא שאל, חלקית לא מבין וחלקית כועס במעט.

"הזמדנות אחרונה," היא מיהרה לדבר, ככל הנראה לא רוצה שיגיד או יעשה משהו שיגרום להם לפקפק באיזה שקר שהיא טוותה. הוא הכיר אותה טוב מדי. "להגיד שלום לבעלי," היא סיימה. הוא הביט בה בעיניים פעורות לרווחה בהפתעה, אך לפני שהספיק לזוז, לדבר או לחשוב, בתור התחלה, שפתיה כבר היו צמודות לשלו, ידיה סביב צווארו, אוחזות בו, ועיניה עצומות.

הוא לא היה צריך יותר מכמה שניות בשביל להבין שהיא שנאה את זה כמעט כמוהו. למעשה, היא שנאה את זה יותר ממנו. או שכך לפחות היא חשבה. האם זה באמת שינה? לא, זה לא.

אבל השניים שאירחו אותם... גם פיבוס וגם הוא הבינו את זה מיד. שניהם חשו שהם מאבדים את האחיזה בגופים האלו ברגע הקצר בו הם היו צמודים. שניהם הבינו שהשניים, אליזבת וויר וג'ון שפרד, חיבבו זה את זו הרבה יותר משהם חשבו, ושהם היו אלו שלמעשה שלטו בגופיהם במהלך הרגע הקצר הזה, גם אם הם לא ידעו.

שניהם מצאו את זה אירוני, אגב.

"מתי... מתי היא... ?" היא שאלה, עדיין מבולבלת במעט.

"מתישהו באמצע הלילה, בועטת וצורחת," הוא השיב, לא מביט בה.

"הם האמינו לך שהיית אתה?" היא שאלה מאוחר יותר.

"בכנות, אני חושבת שהיחידים שמאמינים בכך הם בקט, את..." הוא החל להשיב.

"ואני," קולדוול הצטרף לשיחתם הקצרצרה. היה להם קצת חומר להשלים.

אבל ההטבעה באמת נגמרה סוף סוף, ושניהם היו חופשיים. פיבוס ותיילן נעלמו לנצח, לוקחים איתם את מלחמתם האבודה.

וג'ון ואליזבת נותרו היחידים שבאמת ידעו מה היתה המשמעות של הנשיקה ההיא, היחידים שידעו מה באמת היא שינתה - ושהצטערו על כך שלא הבינו זאת קודם.

ממ, יצא קצת ארוך, אבל אחרי שראיתי את הפרק הזה בפעם השישית חשבתי על רעיון לפיקצר בנושא הזה<:

אני חייבת להגיד, אגב, שדי חיבבתי אותו. אולי מלבד הסוף משהו, אבל אין לי שום רעיון אחר, אז אני משאירה את זה ככה.

יוהוD: