שם הפיקצר: לקפוץ.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מקורי. שוב, בקשר למה שהעסיק את מוחי בחודשים האחרונים. כבר הספקתי לספור כמה.

דירוג: PG13, אני מניחה.

הערות: מודה, באמת מפחדת.

Goodbye / Miley Cyrus.

מומלץ לשמוע תוך כדי קריאה. מתאים. או שאולי רק לדעתי, לא יודעת.

היא רצה ביער החשוך. היא אהבה לרוץ, כמעט כמו שאהבה לטוס. היא לא כל כך אהבה לרוץ בסביבה זרה כשהיה חשוך כל כך, אך היא המשיכה להזכיר לעצמה שלמעשה, היא הכירה את היער הזה מאז ומתמיד. רק לא את החלק הזה שלו.

הסתובבו סיפורים על היער הזה. סיפורים על רוחות ומפלצות, דברים שמטרתם היתה להרחיק ילדים מהיער ה"מסוכן". ככה כולם חשבו. רק היא ידעה שלא.

ובעודה רצה מחשבותיה נדדו אל המקום בו בילתה את השנים האחרונות של חייה. היא בילתה אותן באוויר ובים לסירוגין- טייסת ועם זאת גרה על פני המים. היא אהבה את האוקיינוס, את קול הגלים, את אוויר הים, את הרוגע שהביאו עמם המים שספק נגעו-ספק לא נגעו ברגליה.

אבן שעמדה באמצע הדרך הכשילה אותה, והיא כמעט ונפלה, מקללת את עצמה על כך שלא שמה לב לדרך שלפניה. הדרך, לפחות ממה שראתה מהאוויר באותו הבוקר, לא היתה ארוכה. היא ידעה שהיא יכולה לעבור אותה בשעה, שעתיים מקסימום. אבל אם היא תמשיך לעשות שטויות כמו לחשוב על דברים שנעלמו, היא תגיע לשם בעוד שנתיים, לא שעתיים.

היא לא היתה בטוחה אם זה הצחיק אותה או גרם למרירות גדולה אפילו יותר.

אט אט השביל, שהיה, למעשה, שביל שחיו שגרו שם סללו, נגמר. לכאן אפילו חיות הבר לא רצו להגיע. היא לא יכלה שלא לתהות האם באמת יש אמת כלשהי בסיפורים שהכפריים סיפרו.

ואז... התהום. היא נעצרה רק לפני שנפלה פנימה- הן מבחינה מנטלית והן מבחינה פיזית. היא באמת ובתמים עמדה צעד או שניים מה"סוף הגדול", כמו שהיא וודאי היתה קוראת לזה לפני שנה או שנתיים. או אולי אפילו לפני חצי שנה. היא כבר לא זכרה מתי זה התחיל, לא ידעה מה קרה, איך וכמה זמן. היא רק ידעה שזה קרה.

לבה החל לפעום במהירות והיא ניסתה להירגע. היא, אחרי הכל, באמת ובתמים הולכת לקפוץ, גם אם היא היססה בנוגע לזה עד עכשיו. המחשבה הזאת לא גרמה ללבה להאט שוב. למעשה, הוא רק האיץ. יופי. אם ככה, היא תמות מדום לב עוד לפני שהיא תספיק לזוז. מעולה.

"זאת טעות".

"לא, זאת לא. זה הדבר היחיד הנכון לעשות".

הוא נד בראשו בחוסר אמון. "זאת טעות," הוא אמר שוב. אולי. אבל זה גם היה נכון לעשות. או שהיא טעתה... שוב.

שפתיה התעקלו בחיוך של לעג כשהשיחה חלפה במוחה. הוא ניסה לעצור אותה. הוא היה היחיד שבאמת ובתמים הבין איך היא הרגישה, והיא, כמו כל דבר טוב שהיה בידיה, התעלמה ממנו והרסה לגמרי את החברות הנפלאה הזו. היא שנאה את ההרגשה הזאת. הלעג היה מכוון אל עצמה, כמובן.

אולי הוא צדק. אולי זה לא מאוחר מדי. אולי...

היא ניערה את ראשה כאילו יכלה להוציא משם את המחשבות הללו כך ועצרה את הדמעות שעמדו שם, רק ממתינות לצאת החוצה. היא ידעה שאם היא תישבר היא לעולם לא תעשה את זה, לא שוב. פשוט לא היה לה את האומץ הדרוש לכך.

היא צעדה צעד אחד קדימה, מותירה מרחק קצרצר בינה לבין הסדק הגדול והעמוק הזה שבקרקע. זה לא היה סדק, לא ממש. יותר לכיוון... בור, אולי. היא מצאה לפתע שהיא שונאת בורות, והדבר היחיד שהיא רוצה לעשות זה להתרחק משם. היום שלה רק הלך והשתפר.

"אני מבקשת חופשה," היה הדבר היחיד שהיא אמרה. היא סירבה לענות על שאלות, סירבה להגיד לאן או למה. היא הכירה את עצמה טוב מדי- אם היא תתחיל לדבר על זה, היא לא תוכל להפסיק, ותוכנית א' תיהרס לגמרי.

לבסוף הוא הסכים. לא היתה לו סיבה שלא לתת לה את החופשה שביקשה.

הפעם הוא בבירור טעה, אבל לא היה לה אכפת. היא היתה סוף סוף במקום בו רצתה להיות כבר יותר מחודש. או שאולי זה היה יותר? כל שהיא זכרה מהזמן הזה היה הכאב, והעזרה שהם ניסו לתת לה. אבל הם פשוט לא ידעו מה לומר.

היא עמדה לעשות את הצעד האחרון, ונעצרה משראתה מזווית העין פנים. פנים מוכרות עד כדי כאב. היא נרעדה קלות והפנתה את מבטה, לא מסוגלת להביט לכיוון ההוא. היא תישבר אם כן. והיא שנאה שאנשים נשברים, במיוחד אם זאת היתה היא. במיוחד בסיטואציה הזו.

אבל הם לא רצו לתת לה ללכת, לגמור סוף סוף את הסיוט המתמשך הזה. הם ניסו לעצור אותה, ויותר מפעם אחת. הם ניסו... אבל פשוט לא ידעו מה לומר. לא ידעו מה קורה, מה עובר עליה. לא ידעו מה לעשות בשביל לתקן את זה. לתקן אותה.

"לא," היא מלמלה, מנערת את ראשה. הם לא היו שם, לא באמת. כמובן שלא. הם היו רחוקים מאוד משם... רחוקים מלעצור אותה. הם לא יכלו, לא היה להם סיכוי. היא עמדה לגמור את זה סוף סוף, וכשהם יגיעו כל שהם ימצאו יהיו חלקים, אם בכלל. "לא," היא מלמלה שוב, מרכינה את ראשה. "זה לא יכול להיות," אבל כל ההכחשות לא עזרו- הם המשיכו לעמוד שם ולהביט בה במבט של צער עמוק.

היא לא יכלה לשאת את זה, לא עוד. היא באמת ובתמים נשברה, חוצה קו שלעולם לא חשבה שתחצה. ואז היא הביטה בהם, מביטה בכל אחד לחוד, הדמעות שבעיניה מטשטשות אותם עד שהיו רק קווי מתאר של האנשים שהכירה בתקופה היפה ביותר של חייה.

"ועכשיו... עכשיו הכל יהיה טוב," היא אמרה בשקט, בכאב שביטא את כל מה שעברה בחודשים האחרונים. היא ידעה שזאת הפרידה הטובה ביותר שתוכל להעניק להם... ולדמויותיהם. ואז, כמוצא אחרון, היא צעדה את הצעד אחד שידעה שהפריד בינה לבין השלווה שחיפשה זמן רב כל כך.

נורא ואיום.

מבולבל לגמרי.

כבר אמרתי שנורא ואיום?