שם הפיקצר: שלמה.
שם הכותבת: אן.
פאנדום: הראי-קירא [נדמהלי].
דירוג: PG.
ויתור זכויות: למהשמה. סתם. לקרול ברג.
תקופה: לפני הכיבוש הדרזי.
הערות: עלה במוחי בעת שיטוטנו בגנים הבאהיים בעכו היום. לך תבין. וזה בפאנדום הזה רק כי זה פשוט התאים לזה בצורה מושלמת. אבל אני לא חושבת שאני מכירה מספיק את הדמויות עדיין בשביל לבחור את ייסאן או מישהי מחבורתה.
השקט ששרר בין העצים היה שקט של בני אדם, לא שקט של יער. החיות חיו את חייהן כרגיל, מתעלמות מכל בן אדם שאולי עבר בסביבה, והיער היה שוקק חיים, במיוחד עבור אלו שהוכשרו מאז ומתמיד לשים לב לדברים הללו.
האישה הצעירה צעדה באיטיות לעבר המקדש הקטן שעמד בין העצים. כפי שהיא קיוותה שיהיה, איש לא היה שם. היא היתה לגמרי לבדה.
היא נכנסה פנימה והחלה לפשוט את גלימת האייפה הלבנה שלבשה. אז היא עצרה, משנה את דעתה, ופשוט כרעה שם, מול פסלה של וורדון, עוצמת את עיניה הכהות בשלווה שבקושי התקיימה, שלווה שהחלה אך ורק מכיוון שהיא היתה במקום הקדוש ביותר של האזרים.
היא היססה לרגע, פוקחת את עיניה בשביל להביט באלה. היא לא ידעה איך לדבר איתה, בדיוק כפי שלא היתה בטוחה איך לדבר עם כל בן אנוש אחר בנוגע לדברים עמוקים כלשהם. היא, כמובן, שוחחה עם הנוטר שלה כבר פעמים רבות על דברים שונים, עמוקים וכואבים יותר מכל דבר אחר שאי פעם דיברה עליו, אבל מעבר לנוטר שלה היא לא דיברה עם איש על שום דבר מעבר לחיי היום יום, לשדים שצריך לגרש ולמשימות שעברו היא והנוטר שלה.
באותו הרגע היא מצאה שתחילת האגדה של וורדון, המספרת שהיא היתה בת אנוש, דווקא גורמת לה לרצות לעזוב את המקום. היא ניערה את ראשה, מסלקת ממוחה את המחשבות הללו, וניסתה להתרכז.
"וורדון הקדושה," היא פתחה. אך משום מה, הפתיחה לא נשמעה טוב לאוזניה, והיא החליטה לשנות אותה. לאחר שניסתה עוד שלוש פתיחות שכלל לא אהבה, היא החליטה להירגע לפני שתפנה אל האלה. היא עשתה כמה תרגילים מהקיאנר, מבינה איך אט אט היא נרגעת ומרוקנת את מחשבותיה, גורמת לגוף ולמוח לפעול בשלמות מוחלטת. אז היא כרעה שוב, עיניה עצומות.
"וורדון," היה כל שאמרה. איך שהוא, הפעם היא מצאה שזה טוב, שזה מספיק. אז היא שטחה את בעייתה באיטיות, יודעת בדיוק מה עליה להגיד ובאילו מילים. היא ידעה שוורדון תעזור לה בדיוק כפי שידעה שהיא תהיה שלמה שוב כשהכל ייגמר, ותוכל לחזור להילחם בשדים. היא גם ידעה שאלמלא היתה לה האלה, היא היתה אובדת, סביר להניח שנופלת קורבן לשד.
לאחר שהיא סיימה היא נותרה באותה התנוחה במשך דקות ארוכות, ממתינה. היא לא חשבה שהאלה תענה לה, מעולם לא. וורדון מעולם לא ענתה לאיש, לא במילים לפחות. אף פעם לא במילים - תמיד ברגש, במחשבה כלשהי שהיתה עולה במוחו של המתפלל.
ולכך היא חיכתה.
רק בתום אותן דקות היא פקחה את עיניה במהירות, מביטה בפסל בעיניים נוצצות. וורדון אמרה את דברה, מקילה בכך את משאה של האייפה הצעירה. היא הביטה בפסל לעוד רגע ארוך, ואז קמה וקדה לפסל קידה עמוקה.
"תודה לך, וורדון," היה כל שהיא אמרה, מחייכת חיוך עדין. בתקווה אחרונה שהיא לא תצטער על מה שהיא עומדת לעשות, היא קדה שוב לאלה ואז מיהרה לצאת משם. בפעם הראשונה בחייה, היא חשה שלמה באמת.
זה מה שקורה כשאתה חורט במוח רק את ההתחלה וממשיך כל פעם מחדש בצורה אחרת במשך יום שלם.
אגב, האמת שאני בכלל לא בטוחה מה היתה הפואנטה של זה. שוב, לך תבין.
ת"ב.
אגב, בפעם הראשונה בחיי, היה לי רעיון באמת חכם לפוסט. יחכה למחר, כשאני אגמור עם להתקין מחדש את הדברים על הלפטופ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm