זה היה אחד השבועות הכי טובים שהיו לי אי פעם. בשבת טרון, בשני מקלטבאפלה 307+308, בשלישי הדיסקים הגיעו [ומאז אני שומעת את All American Nightmare ו- Extreme Behavior בלופים], בחמישי ביקור בביה"ס השני, עם הכיתת רפואה, שאליו אולי אני אעבור.

שבוע נפלא.

באמת.

אבל איך שהוא אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי מתי זה ייגמר. אחרי הכל, כבר מזמן למדתי שדברים כאלה פשוט לא קורים. ואני פשוט לא יכולה להאמין שזה באמת זה ושזה אמיתי והכל. כי זה פשוט לא קורה. לא לי, ובמיוחד לא בזמן האחרון.

ומעבר לזה, היה כיף ביום חמישי. היה צחוקים, היה ניתוח, היה מעניין. ואני רוצה לעבור. אבל מה אם זאת טעות? מה אם אני אגיע לשם ואגיד "לא, זה לא מה שאני רוצה. זה לא מה שרציתי. זאת היתה טעות"? בדיוק כמו בשיר. ואין דרך חזרה.

"So this is The Life they talk about, So this is the 'I can't live without'? ... When all the dreams of on your own turn into nightmares all alone, it hits you right between the eyes. This is The Life".

["דה לייף", הינדר].

אז כן, אלה החיים. נכון. אבל אני עדיין שואלת את עצמי מה לעשות. עדיין שואלת את עצמי מה יקרה אם אני אגלה שעשיתי את הטעות הכי גדולה שיכולתי לעשות [בתקופה הזאת, לפחות. לך תדע מה יביאו לך החיים]. כי זה כבר קרה.

השאלה היא מה הולך לקרות הלאה.

ונראה. אולי זה אפשרי וכן יכול להיות שבוע טוב בלי שכלום יקלקל אותו. ואולי, אם באמת אני אעבור, זה יהיה טוב.

אבל שבוע כזה לא היה לי כבר הרבה, הרבה מאוד זמן. יומיים כאלה לא היו לי, אז שבוע?

אולי.

אן.

ועדיין, "דה לייף" מתנגן לי בראש.