טוב כל כך לכתוב כאן שוב. זה מצחיק, אבל זה נכון.

שבועיים. אני חושבת שזאת היתה התקופה הכי עמוסה שהיתה לי לאחרונה. במיוחד השבוע האחרון, בגלל המבחן הארור במתמטיקה, אבל זה לא העניין. העניין הוא לרוץ בין דברים והכל, לשבת עד עשר בלילה להקליד ולתרגם [וגאד, זה משעמם כלכך], ללמוד שעות, לישון פחות מתמיד, לך תבין למה, וכדומה וכדומה וכדומה. נורא ואיום.

הדבר הטוב היחיד כאן זה שלא היתה לי גם דקה לחשוב על זה. לא בזמן האחרון. ואיך שהוא, הצלחתי לא לחשוב על זה אפילו בזמן שכתבתי. אם כי זה כן עבר לי בראש פעם אחת. פשוט כשלומדים למבחן ענק במתמטיקה אין לך זמן לתת לזה להשתלט עלייך. אז דוחקים את זה ומשאירים את הכל לסופ"ש.

לפחות בשישי הייתי חולה, ובשבת היה את הארוחה המטופשת הזו. לפחות.

אני חייבת להודות שזמנים כאלה מטרידים. כי אם זה ככה עכשיו, איך זה יהיה בשנה הבאה? כשאנחנו נהיה הכיתה היחידה בשכבה שעושה שני שליש מהבגרות במתמטיקה? כשאנחנו עושים יחידה בפיזיקה ולך תדע מה עוד? ובכיתה י"א, עם המועדי ב' וג' וכל המיליון בגרויות האחרות לעשות. וזה ממש לא טוב, לחשוב על זה. אבל אחרי שבועות כאלה, זה מגיע.

אבל זה לא העניין. טוב לכתוב קצת שוב.

חשבתי להתחיל משהו חדש. "עיר הדממה". כתבתי כבר פרולוג. לפני שלושה שבועות. פשוט לא היה זמן להמשיך משם.

ואני צריכה להתרגל לזה שיש לי את ישרא ועוד מקום מהנייד, אז אני לא מוגבלת לדקות שאני מצליחה להשיג בחלק מהימים. זה טוב.

ומתמטיקה. הרבה דברים לעשות.

ואני חושבת שפחות או יותר גמרנו עם היער. אני חושבת. לא הייתי שם שבועיים, זה בכלל לא הזיז לי. אבל גם יש הרבה מה לעשות. יש את ישרא, הפרויקט המקסים שלי שאיכשהו נגרר אל תוך הלילה בזמן האחרון, יש את מתמטיקה, שצריך להתחיל ללמוד כמו שצריך, יש את הכתיבה, יש... יש הרבה. מה שכן, לנשום אין זמן.

חודש וחצי כבר עברו, ועדיין לא גמרתי לסדר את זה.

הצד החיובי זה סטראגייט.

זה מצחיק, אבל מבחינה מסוימת זה גם הצד השלילי. הוא קטן אמנם, ואני משתדלת לא לחשוב על זה, אבל משהו ספציפי שם הוא גם השלילי. מעניין.

Should've seen that comin'.

אבל לפחות בקושי יש זמן לחשוב על זה. לפחות. אבל שוב, זה לא העניין.

סוף סוף דקה לנוח. הגיע הזמן.

אן.