לפעמים כל מה שאתה מחפש זה את הדבר הזה שיזכיר לך איך זה לבכות, איך זה לצחוק. איך זה להרגיש. לפעמים כל מה שאתה צריך זה שמשהו יזכיר לך שמותר לך להרגיש, מותר לך להיות אנושי. כי בסופו של דבר, זה מה שאנחנו.
לפעמים כל מה שאתה רוצה זה לדעת שיש משהו שיכול לגרום לך להגיב ביותר מ"כן" לא אכפתי או "וואו" מזויף. לפעמים כל מה שאתה רוצה זה שמישהו יהיה שם בשביל להגיד שאולי צריך לעמוד, אבל זה לא אומר שאסור לך להראות שקשה לך לעמוד ליותר מדי זמן. לפעמים כל מה שאתה רוצה זה שבכלל יהיה שם מישהו.
קל יותר לא להרגיש. הרבה יותר קל. קל יותר להעמיד פנים שכבר אין שום דבר שיכול לגעת בך, בין אם היו דברים כאלה ובין אם לא. להתרחק מכל דבר שעלול לפגוע בך. או לחלופין, לאמן את עצמך להפסיק להרגיש. כי ככה אין ספק שלא תהיה לך בעיה. [מלבד אחת כמובן, שהיא לא להרגיש. אבל אם מישהו באמת רוצה את זה, זה באמת יראה לו כבעיה? אני לא חושבת].
הבעיה מתחילה כשגם זה כבר לא יכול לגעת בך. כשגם הדבר היחיד שגרם לך לבכות או לצחוק או לצרוח אז כבר לא יכול לעשות אף אחד מאלה, אלא רק עוד דבר שעובר. כשכבר לא אכפת לך מהדבר היחיד - מהאנשים היחידים שהיו האנשים הכי חשובים בעולם מבחינתך.
ואז מה קורה? מה קורה כשאתה כבר שוכח איך זה להיות אנושי? או לחלופין, כשאתה שוכח איך זה להיות עצמך?
אני מניחה שהכל נובע מכל מה שקרה לאחרונה. ומה שיקרה בעוד 34 דקות. ובעוד יומיים, ואחרי.
כנראה.
ועדיין... מה עושים כשמאבדים את עצמך?
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm