זה מצחיק. זה באמת מצחיק, שעבר כל כך הרבה זמן וזה עדיין כואב. אני לא זוכרת מתי דיברתי איתה בפעם האחרונה, וזה עדיין כואב.

מה שבאמת משעשע בכל העניין זה שעכשיו, ובכלל, בכל פעם שאני קוראת משהו כזה שהיא כותבת, אני מרגישה שאף פעם לא באמת הייתי שם. אף פעם לא ידעתי מה להגיד. בהתחלה לא הייתי בוגרת מספיק - גם אם אני מבינה את זה רק עכשיו - ואחרי זה סירבתי לפתוח את עצמי, בין אם בשביל לעזור ובין אם בשביל להגיד איך אני מרגישה.

לרגע התלבטתי אם לפנות אליה ולשאול אם הכל בסדר. אבל אם הייתי עושה את זה... יכול להיות שזה היה עושה בדיוק ההפך. כי זאת הסיבה שנעלתי את הבלוג הזה קצת מלכתחילה- האחרונים שאני רוצה שיקראו את זה אלה אנשים שמכירים אותי. ואולי זה אותו הדבר. ואני מכירה את עצמי- ברגע שאני מוצאת בלוג או משהו כזה ששייך למישהו שאני מכירה, אני חייבת להמשיך לעקוב אחריו. ואותי, לדוגמא, זה היה משגע.

היא היתה הבנאדם היחיד שהתחברתי אליו בכל כך הרבה דרכים. לא כשהייתי בת שמונה וחסרת הבנה בסיסית של החיים, כמובן. היחידה שאמרתי לה שאני מרגישה לבד, היחידה שסמכתי עליה במשך הרבה זמן, במשך כמה חודשים היחידה שהיתה מסוגלת לגרום לי לחייך כשהייתי עמוק בתחתית.

ועדיין אכפת לי.

לא דיברנו כבר... כמה זמן? חצי שנה? כמעט. בערך.

ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי מה היה קורה אם זה לא היה נגמר. מה היה קורה אם לא הייתי טיפשה.

אן.

ואיזה משהו נחמד מצאתי- חברה שאני מרגישה שמעולם לא הייתי שם בשבילה, וחברה נוכחית שאף פעם לא שם בשבילי. חה.

And here I am again- Alone and crying, away from the eye, where I'm the only living person.