האמת היא שלא מעט קרה לאחרונה. מעבר לכל הסיפור ההוא, שמבחינתי עדיין לא כיסיתי, לא עם ה-400 מילים ההן, קרו עוד דברים. התכוונתי לכתוב על יום שני, ואני מתכננת לכתוב על יום שני הקרוב, אבל איכשהו נראה לי שזה לא יקרה. התכוונתי לכתוב על הטיסה, ולהתחיל השלמות, וסתם לנסות לסדר קצת את המחשבה עם איזה פוסט אחד ארוך נורמאלי. התכוונתי גם לכתוב, משהו מקורי לשם שינוי, בפעם הראשונה מזה כמעט שנה.

אבל אני לא יכולה.

דיברנו על זה אתמול, בדרך לספרייה. היא אמרה שאני אוהבת לקרוא כל כך בגלל שביליתי בספריות מגיל אפס. הזכרתי לה שיש עוד דבר שעשיתי, אם כי זה היה בערך מגיל שנה- ראיתי מד"ב. ולא סתם מד"ב בכללי, סדרה אחת בפרט. אמרתי שאם מסתכלים על מה שהעניין השני עשה, זה לא מפתיע שאני אוהבת את הזו כל כך. מה שנכון.

האמת היא שאני עדיין זוכרת כל מיני רגעים, סצינות. אני זוכרת את האונאס. אני זוכרת ישיבה בסלון של סבא וסבתא וצפייה באיזה פרק איתם, אני לא בטוחה איזה. הייתי קטנה אז, מאוד. אני בכלל לא בטוחה שאני זוכרת דברים כמו שצריך מהתקופה ההיא.

אני זוכרת שהייתי מגיעה כל כמה זמן - אני עדיין עושה את זה. אולי בגלל זה? - והייתי רואה את ההורים צופים. והייתי יושבת ורואה קצת, ואיכשהו מגיעה ללראות את רוב אם לא כל הפרק. SG1... זה היה מזמן. מאוד. ערוץ 1 נהג להביא את רוב העונות מיד אחרי שהן שודרו בארה"ב.

ואז הם הביאו את אטלנטיס ואת עונה 8. ואני זוכרת שהייתי רואה מדי פעם פרקים ואז מספרת לחברים בבית הספר - כי אז כבר היה בית ספר והיו חברים טובים - על מעלליהם של SG1 / ג'ון שפרד ביום הקודם. אני זוכרת במיוחד שתיים או שלוש סצינות מהעונה הראשונה של אטלנטיס. אחת מהן זה הסיום של "הסופה", כשג'ון עומד ליד התחנה וצועק לקוליה שלא יהרוג את אליזבת.

AXN הביאו את SG1 כשהייתי בכיתה ו'. את זה אני זוכרת בבירור. אני לא זוכרת מתי הם התחילו לשדר, אבל אני בטוחה שאת זה אפשר יהיה למצוא בפורום, כמו גם תגובות של אנשים - ושלי, כמובן - על פרקים שהם לא ראו כבר לא מעט זמן. כל יום אחרי פרק היה נפתח שרשור על הפרק, על ידי אותו אדם, אם אני זוכרת נכון, וכל אחד היה כותב מה דעתו. הם גם עשו את זה עם אטלנטיס, אבל את זה הם כבר עשו במקביל לשידורים בארה"ב.

מה שכן, אני כן זוכרת באיזה שעה הם שידרו. אני זוכרת שאחרי שהתחלתי לראות באופן קבוע שוב, הייתי רצה לטלוויזיה שתיים-שלוש דקות לפני שתיים ועשרים. או, אם למדתי עד שתיים ועשרים באותו יום, הייתי רצה למעלה, זורקת את התיק בצד ומדליקה את הטלוויזיה.

אני גם זוכרת שהם גמרו את העונה הרביעית ואז חזרו שוב לעונות 1-4, וזה מאוד הרגיז אותי. כי הייתי במתח, ורציתי לדעת מה קורה איתם, עכשיו כשהם רחוקים כל כך מהבית. ואני זוכרת כשהביאו את העונה העשירית, ועשו את כל השידור החגיגי הזה באחד הכנסים - אייקון או עולמות, לא זוכרת איזה - ואני לא יכולתי לראות, כי עוד לא הגעתי לעונה התשיעית, וזה נורא הרגיז. אבל כשההורים חזרו הם הביאו לי סימנייה כזאת ואת הכתובת של הפורום, וכמובן שמיהרתי להצטרף. עדיין יש לי את הכרטיס עם הכתובת.

וכמובן, היה גם סטארגייט ישראל. הייתי קוראת את ה"עשרת הגדולים" שלהם שוב ושוב, עד שזכרתי אותם כמעט לגמרי. עדיין יש לי את זה כתוב. הייתי קוראת שם שעות, או שרה את הפילקים או דברים כאלה. לא הייתי טובה עם אנגלית, גייטוורלד הפחיד אותי באותה התקופה. לא משנה שעכשיו אין יום בלי גייטוורלד. מה שחשוב הוא שאז הייתי בסטארגייט ישראל ובפורום כל הזמן, נונ-סטופ. כשהורידו אותו זה כאב משהו. אני עדיין מתגעגעת לפעמים.

אחרי זה יצאנו לחלק הראשון של הטיול בתמצווה, והיתה הפסקת חשמל והוא לא הקליט את פרק 20 בעונה השביעית. הפרק היחיד שפספסתי אי פעם. חיכיתי עד שיתרגמו ובשניה שהיה תרגום ראיתי. זה לקח שלוש שנים עד שראיתי את הפרק הזה. שוב, מרגיז בהחלט.

אני זוכרת שהורידו את AXN ולא אמרו כלום על אטלנטיס או על לשדר את SG1 שוב, ולא ידעתי מה יהיה. בהתחלה זאת היתה מכה בין מכות אחרות, שהפחידו אותי הרבה יותר, כמו המעבר לחטיבה והכל. אחרי שהתרגלתי זה הפך לבעיה.

אחר כך, בקיץ של 2009, אני חושבת, הוט הביאו את אטלנטיס- עונות 1-3. כבר היינו לקראת סוף אטלנטיס בארה"ב אם לא בסוף, ככה שרוב האנשים כבר ראו הכל. אנחנו לא. אז ראינו. כל יום. היינו מקליטים את זה - לא במג'יק המקסים שיש לנו היום, אלא בקלטות - ורואים. היה פרק אחד שבטעות דילגנו עליו, "האחווה", שבו רואים את הרפאים סורקים את העיר. זה שיגע אותי אחר כך, שלא ידעתי מתי זה קרה. אני חושבת שמאז לא דילגתי יותר על פרקים. פשוט סירבתי להמשיך לראות עד שאני אשלים.

את עונות 4-5 הם הביאו רק אחרי, בחורף. הם שידרו אותם בזוגות, כל ראשון ושני. 4 פרקים לשבוע. איכשהו יצא שפספסתי פרקים, ולעונה החמישית הגעתי רק לקראת הקיץ. את שני הפרקים האחרונים, "ווגאס" ו"האויב שבשער", ראיתי ב-9 בספטמבר. אני חושבת שאפילו כתבתי על זה פוסט כאן. [בדיקה קצרה הראתה שכן. הנה].

והסרט המקורי... אני לא זוכרת מתי ראיתי אותו בפעם הראשונה. אחרי SG1 של כיתה ו', בוודאות. היה אותו בערוץ MGM, בלי תרגום, אז ישבתי בסלון וראיתי בווליום מטורף בשביל שאני אצליח להבין משהו. זה היה נחמד. ראיתי אותו דרך המחשב שוב אחר כך, אני חושבת. עם תרגום, כמובן. אבל בכל זאת... היה מוזר לראות אותו בפעם הראשונה. היו שם כל כך הרבה דברים שונים. ועם זאת, זה היה כיף. במיוחד הפעם הראשונה.

עכשיו... כבר בערך שלושה חודשים אני "משדרת" SG1. לחזור בחזרה לימים הטובים. ראשון עד חמישי, בשתיים ועשרים, או כשאני חוזרת הביתה, מה שמגיע מאוחר יותר. כי כשאני עושה את זה אני יכולה להרשות לעצמי לחכות.

וכמובן, ברגע שאני אשיג קצת כסף, התוכנית היא לקנות את שני המארזים, של SG1 ושל אטלנטיס.

כמובן.

כמובן שמאז ה-18 באפריל קרו כמה דברים. לא הרבה. חזרנו לשגרה של בית ספר. ג'ו [פלניגן] נכנס לניתוח, אז כמובן שהייתי קצת מוטרדת באותו יום. יום השואה. הייתי אמורה לצאת לטיול שנתי ביום שני [הם אמורים לחזור עכשיו], אבל מצאתי את זה קצת בלתי אפשרי. טיול שנתי ביום השואה, מי שמע על זה?

אבל זה לא משנה את העובדה שהכל סגור. זה לא משנה את מה שנאמר באותו היום [או יום לפני, ליתר דיוק], וזה לא משנה את מה שקרה אז.

"It's actually sad for me, because after 17 years, I'm cleaning out my desk tomorrow morning".

Brad Wright, during his panel in the Official Stargate Convention, Vancouver, BC, Canada.

זה מה שהוא אמר. יחד עם עוד דברים, כמובן, אבל אני חושבת שזה המשפט הבולט ביותר שהוא - או כל אדם, בעצם, אמר בכנס הזה. אני לא חושבת שאני, לפחות, אוכל לשכוח את זה, לא בתקופה הקרובה. ואולי לא אף פעם.

הדבר היחיד שאני שמחה לגביו זה שאני לא זוכרת את זה כשאני רואה פרקים או כותבת - בדרך כלל. אבל אז... אז הם נגמרים. ואז כל הזיכרונות חוזרים, מהרגעים הראשונים של סטארגייט שאני זוכרת ועד היום. כל פעם שבה שאלתי את עצמי "מה סם היתה עושה?", כל יום שבו רצתי אל הטלוויזיה ומיד אחרי זה אל הפורום או אל סטארגייט ישראל, כל שיחה מתלהבת עם החברים שבה הסברתי את כל מה שהבנתי [בכיתה ו'-ז', כמה כבר אפשר להבין מזה? ובכל זאת] בנושא פיזיקת חורי תולעת, או על מה שהיה בפרק הקודם. כל פרק, כל צפייה, כל סרט. הכל.

ועכשיו, בפעם הראשונה מזה 14 שנים, לא תהיה אף סדרת סטארגייט משודרת.

ו[כמעט]כל מה שנשאר אלו הזיכרונות הללו.

אני מניחה שהפוסט הזה הוא מן "השלמה", סואו-טו-ספיק, לפוסט הקודם בנושא. פוסט. נגידש.

אני לא חושבת שגמרתי, עדיין לא. יש לי עוד הרבה מה להגיד, הרבה לכתוב, הכל. אבל כרגע יש את זה... ואת זה. ונראה.

אן.

*שיהיה ברור, אני לא חושבת שזה הסוף. ממש לא. זה, בדיוק כמו הפוסט הקודם, פשוט בא לדבר על מה שאני זוכרת מהיקום האדיר הזה. אני רק מקווה שההמשך יגיע בעתיד הקרוב, לא בזה הרחוק.

שני נ"ב-

1. התלבטתי אם לפרסם את זה, אחרי שעה של כתיבה. החלטתי בסוף שכן. אני מקווה שזאת לא תהיה החלטה שגויה.

2. הסיפור המלא בנושא, למי שירצה [כולל אותי, כשאני אחזור לזה]- GateWorld - SGU Continuation, Other Movies Dead - For Now.

וואו. הפוסט הזה יצא מבולגן במעט. הו, וול.

[21:39]

והכנסים...

אני קוראת עכשיו סיקור של הכנס האחרון, בוונקובר. של אחד הימים שלו, ליתר דיוק, אבל לא משנה. ובכלמקרה, נזכרתי בכנסים. כל הכנסים ההם שפספתי... וזה כל פעם קורה מחדש, כי אני לא יכולה לטוס לבד. עדיין לא. וזה קורה בכל כנס.

אבל אני אגיע לשם. אני לא יודעת מתי, אני מקווה שבקרוב, אבל אני אגיע לשם.