הייתי היום בטקס יום הזיכרון של אחותי [והכיתה שלה, מן הסתם].

האמת היא שאני לא זוכרת ממנו הרבה (למרות שהוא נגמר רק לפני שעה). קצת של "הם עשו", כמה דברים שהיו שונים, כמו קטעי התנועה וכמה מהשירים. כמה משפטים, כמה רגעים שלהם על הבמה כשאני לא. רק קצת.

אבל זה לא שאני לא זוכרת אותו. אני זוכרת, פשוט בשנתיים שבהן אנחנו עשינו אותו. אני זוכרת את החזרות המתישות, הלא נגמרות, שהתחילו עוד לפני פסח והלכו ונעשו ארוכות יותר ככל שהתקרבנו ליום הזה. החיבור של כל השירים, קטעי התנועה וקטעי הקריאה השונים. כל המתח והלחץ בימים שלפני. היום, שלוש-ארבע שנים אחרי, אני מתחילה לחשוב שבכלל לא הבנתי כמה הוא קשה.

בשנה הראשונה שעשינו אותו הרווחנו. כי בכלל לא היינו אמורים לעשות אותו. אבל בכל זאת עשינו אותו, ובגלל שזאת עדיין היתה המנהלת הקודמת, שהכירה חלק מהנופלים, היא סיפרה לנו קצת על כל אחד. ישבנו מול פינת הזיכרון והקשבנו לסיפורים של אנשים "שהיו ילדים כמונו", כמו שנאמר בטקס. אני לא זוכרת הרבה מזה, אבל יש קטעים, מדי פעם, שחוזרים.

אני זוכרת כשרק התחלנו לעבוד, והמחנכת שלי חילקה לכל אחד קטע משלו. היה לי קטע של חיים חפר עם עוד מישהו - למרות שאני לא בטוחה אם בכיתה ה' או ו'. יש לי את זה עדיין איפשהו, אני בטוחה. אני זוכרת שבהתחלה היינו עובדים על זה בכיתה ובסוף ערכנו את ההעמדה באולם ספורט, על הבמה. אני זוכרת את השמות של חלק מהנופלים, וזה מרגיש נכון להגיד אותם יחד עם הילד שאומר את זה מהבמה.

זה תמיד היה יום קשה. אבל לא נורא קשה, כי אני לא מכירה את זה אישית (תודה לאל). אבל זה עדיין היה קשה. במיוחד כשעומדים מול ההורים השכולים וצריכים להסתכל עליהם ולקרוא את הטקסט...

זה יום שהוא לא קל, בטח ובטח שלא לילדים ביסודי שעורכים את הטקסים האלה. הילדים האחרים יכולים לא להבין, יכולים לעבור טקס וגמרנו, אבל אצלנו... זה אף פעם לא היה ככה. כבר היו ילדים שנשברו. ילדים שהיה להם קשה מדי. כבר קרו דברים כאלה.

אני זוכרת.

אן.