היום.

הייתי בטוחה שזה בעוד יומיים, לא יודעת למה. אבל הבלוג אומר שזה היום. אז אני אאמין לו.

האמת היא שאני זוכרת את היום הזה בצורה בהירה מדי.

זה היה יום שני. זה מה שלא הסתדר לי עם זה שהשנה זה יום חמישי- זה זז יותר מדי קדימה. אז היום זה הגיוני יותר. ונכון, מסתבר.

בכל מקרה, זה היה יום שני. והיה איזה טיול שלא רציתי ללכת אליו, לירושלים, אני חושבת. אז הצלחתי לשכנע את עצמי שאני חולה, ומשם לשכנע גם את ההורים שלי. הייתי לבד בבית, אבל זה לא משנה- פשוט לא נוגעים במחשב כשחולים, בין אם זה אמיתי ובעיקר אם זה לא. להוסיף לאמינות של כל הסיפור, כמובן. בכל מקרה, לא היה לי מחשב אז ראיתי טלוויזיה.

הייתי בפיגור רציני בפרקים של אטלנטיס. תחילת עונה חמישית רק. אז אמרתי שאני יכולה לראות את זה. אני לא מחבבת את וולסי יותר מדי, אבל זאת עדיין אטלנטיס.

אני לא זוכרת איזה היה הראשון, השני או השלישי. סביר מאוד להניח שהשני, כי התקשרתי אחרי כל אחד מהם, ואני זוכרת שאחרי הרביעי אמרתי שעדיף שאני אפסיק, כי שלושה פרקים בזמן קצר כל כך זה בדרך כלל הגבול שלי. שלושה-ארבעה כזה. ואז קראתי את התקציר של החמישי.

כמובן שלא יכולתי להתעלם מהסקרנות הארורה הזאת. כמובן שלא. אז ישבתי וראיתי אותו.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי הפרק היה להתקשר שוב. והפעם לא עם חיוך וכמה הערות על הפרק, אלא בזעם. הלם. דמעות.

אני זוכרת שצעקתי שזה היה כזה אידיוטי לעשות את זה ככה והכל. אני זוכרת שאמרתי, אני לא יודעת אם לעצמי או לא, שזה כאב. כי, לעזאזל, זה כאב. לא ראיתי את זה בא, בדיוק כמו הרבה אנשים אחרים, אני מניחה. אולי יותר, כי הם ראו פרומואים לפרקים הבאים כל פעם. אני לא.

אני זוכרת שעד סוף השבוע הייתי עסוקה בלכתוב ובלהאשים אותם ובלחפש כתבות קשורות בגייטוורלד. אני זוכרת שמצאתי את הכתבה ההיא, ואז הייתי עסוקה במשך שעה בלדבר על איזה אידיוטים הם. אני עדיין חושבת ככה.

ובסופ"ש... הדבר היחיד שעשיתי באותו סופ"ש היה לשבת במיטה ולשמוע את השיר הזה שוב ושוב.

אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי איך דברים היו נראים אם זה לא היה קורה ככה. אני מניחה שלעולם לא נדע, נכון?

""Does it get easier?" I asked.

Unlike Sydney, Olena had an answer. "Yes. But you'll never be the same"."

[Blood Promise].

אן.