התחמקתי יפה כל כך בבוקר מלראות את הפרק. בצהריים שכחתי שזה זה.

כשהבנתי איזה פרק אני רואה כבר היה מאוחר מדי.

שם הפיקצר: דממה.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: סטארגייט אטלנטיס.

דירוג: PG13.

שיפ: ג'ון/אליזבת. 

ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות ל-MGM.

תקופה: אחרי "Ghost in the Machine" [עונה 5, פרק 5]. [כמה זיכרונות מהפרק ומ-"Lifeline" ו-"This Mortal Coil" (עונה 4, פרקים 2 ו-10)].

הערות: נק' המבט של ג'ון, כרגיל.

מסדרונות אטלנטיס היו ריקים לגמרי. בפעם הראשונה מזה יותר מארבע שנים, דממה שררה באטלנטיס. איש לא היה במסדרונות. איש לא היה במעבדות או בחדר השער. את חדר הבקרה איישו מעטים ככל האפשר, גם הם עובדים בשקט ועושים רק מה שהיו חייבים לעשות. הם לא יכלו לעשות שום דבר אחר. לא כשהזיכרונות של מה שקרה באותם ימים עדיין היו טריים כל כך.

איש לא יכול היה לשכוח את המשכפלים. איש לא יכול היה לשכוח את כל הבלגאן שהם יצרו, את העובדה שהם כמעט הרגו את כולם וכמעט הרסו את העיר. אבל יותר מכל, איש לא יכול היה לשכוח את המשכפלת הראשונה שהגיעה, שטענה שהיא דוקטור אליזבת וויר.

***

ג'ון נותר עומד מול השער הכבוי עוד זמן רב, מבטו נעוץ בסטארגייט. בפעם הראשונה מזה כמעט שנה, הוא חזר בחזרה אל אותו היום, היום בו הוא איבד בפעם הראשונה את המפקדת שלו, המנהיגה שלו, וחברתו, מי שהיתה האישה היקרה לו ביותר ביקום.

"אם לא תעזבו עכשיו, אף אחד מאיתנו לא יצא מכאן בחיים, אז לכו! זאת פקודה!"

"אליזבת!"

"לכו!"

הוא נזכר... והתאבל.

מגוריו מעולם לא נראו ריקים כל כך, קרים כל כך. הוא מעולם לא הרגיש כך, כאילו זה לא היה מקומו הנכון, הטבעי. אטלנטיס היתה הבית שלו מהרגע בו הוא הגיע אליה, עוקב אחרי מי שבעתיד יהפכו להיות חיילים תחת פיקודו והמנהיגה שלו. להיות באטלנטיס... זה הרגיש נכון. זה תמיד הרגיש נכון.

האמת הכתה בו רק רגע ארוך לאחר מכן. כבר יותר משנה שזה לא מרגיש נכון לגמרי, כאילו משהו חסר. פשוט עכשיו, אחרי שהיא נעלמה שוב, זה היה לו ברור. אליזבת.

רק כשהוא התיישב על מיטתו, בוהה בגיטרה שבקצה השני של החדר, הוא הבין שהוא בכלל לא זוכר איך הוא הגיע לשם.

הדממה הפחידה אותו.

לקח לו רגע להבין למה. זה לא היה רק בגלל העובדה שזה היה לא-טבעי, לא-נכון. זה לא היה רק בגלל שלרגע זה גרם לו לחשוב שהוא היצור החי היחיד באטלנטיס. היא הפחידה אותו בגלל שהיא שיקפה את ראשו. כי פתאום נעלמו ממנו כל המחשבות, התאדו כאילו מעולם לא היו. פתאום נעלמו כל הזיכרונות. רק הכאב נותר.

הוא שנא את הכאב. הוא חש יותר מדי ממנו במהלך חייו. ועכשיו, אחרי כל מה שקרה באותם ימים, הוא הציף אותו, מאיים להטביע. בעודו רץ בעיר הדוממת, הוא ניסה לחשוב, לדבר, לעשות משהו שיסלק אותו, שיחזיר אותו בחזרה אל מאחורי החומה, שם הוא שמר אותו תמיד.

אבל כל מה שהוא ראה היה פניה. וזה רק כאב יותר.

שלווה... בחלוף השעות הוא כבר לא יכול היה לזכור מה זה. הוא עבר קרוב למגוריו לפחות שלוש פעמים שהוא זכר, והשד-יודע-כמה פעמים שהוא לא זכר. הוא רץ בכל העיר, מנסה להעלים את הכאב ולמצוא אותה.

הוא היסס לפני שפנה אל חדר הבקרה בפעם הראשונה. הוא לא התקרב לשם, לא מאז שמשכפלים עברו בשער. הוא ידע שברגע שהוא יגיע לשם הוא לא יוכל להסית את מבטו מהשער ומהתמונה של אליזבת עוברת בשער בפעם האחרונה בדמותה של פראן. והוא פחד. פחד שהוא לא יוכל לזוז. פחד שהוא לא יוכל להמשיך הלאה. ובכל זאת, הוא עלה לחדר הבקרה.

עיניו שוטטו לרגע לפני שפגשו בסטארגייט, והוא לא הופתע כשהזיכרונות הציפו אותו. הוא והצוות במדלגת, נוחתים על הגג של הבניין בו היה הינ"א. הוא ורונון, נסוגים לפקודתה של אליזבת. הוא ואליזבת השניה, מטיילים על הכוכב בעוד הוא מציע לה לחזור איתם לאטלנטיס. וולסי והוא, צועדים במסדרונות אטלנטיס פחות מיום קודם לכן.

"ברגע שהגופים האנושיים שלהם יהיו מוכנים והם יורידו את התודעות שלהם אליהם, מה יקרה?"

"היות והם יהיו בדיוק כמו כל בן אדם אחר, אני לא רואה שום סיבה למנוע מהם לעזוב. הם יוכלו להיות בני ברית חשובים."

"ומה אם אחת מהם תחליט להישאר?" הוא שאל בשקט. הוא קיווה כל כך שהיא תרצה להישאר איתם, במקום שהפך להיות הבית שלהם. סוף סוף, הוא התחיל להאמין. הוא רק קיווה שהיא לא מעדיפה את המשכפלים על פניהם.

וולסי הבין על מי הוא מדבר, כמובן. "בוא נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו, בסדר?"

ג'ון הנהן ועזב. הוא הבין למה הוא היסס. אבל הוא קיווה שהוא יאשר.

וכמובן, המרדף אחרי קוראסן. הריצה, הירי... וההיתקלות באליזבת. השיחה הקצרה שניהלו. הוא נתן לכעס שלו לשלוט בו, נתן לחלק בו שנפגע, שחשב שהיא רימתה אותו והיא לא באמת אליזבת, לדבר. והוא דיבר, אומר את המילים הנוראיות ביותר שהוא יכול היה לומר לה.

"את יכולה להמשיך לחשוב שאת אליזבת, אבל את לא."

הוא הכריח את עצמו להסיט את מבטו מהשער ואז, בהברקה של רגע, פנה לעבר המרפסת הצמודה לחדר הבקרה. עם כל צעד שהוא צעד לכיוון הדלת הוא חש את מעט השליטה העצמית שעוד היתה לו הולכת ומתפוררת. הוא נע במהירות, בקושי מסוגל להמתין לרגע בו הוא יצא החוצה, ורק לאחר שהוא יצא והדלת נסגרה מאחוריו הניח לעצמו להירגע ולרגשות שלו להשתלט עליו.

הוא עמד שם, על המרפסת, במשך שעות. הוא לא ידע כמה. הוא רק ידע שהשמיים הכהים הפכו בהירים ומוארים יותר ויותר מרגע לרגע. הוא שמע קולות מאחוריו, נשמעים כמו זמזום של דבורים, כאילו הוא היה במרחק קילומטרים מהם. לא שזה שינה לו. הוא לא הקשיב להם בכל מקרה.

רק כשהשמש היתה במרכז השמיים הוא הישיר את מבטו אל האופק, חיוך מריר על שפתיו. הכאב היה כמעט קשה מכדי שהוא יוכל לסבול אותו. הזיכרונות, משולבים בכל הרגשות השונים שחש כשהיה איתה, איימו להאפיל על ההווה ולהותיר אותו כלוא בעבר לנצח. הוא חייך קלות שוב, מבין שבעצם, הוא היה שמח יותר אם הם היו עושים זאת.

אבל הם לא. והוא נשאר שם, עומד, נאבק על שליטה.

רק כשהוא הצליח לבסוף, רק אז הוא עצם את עיניו. ומבעד ליגון הוא חייך קלות, כי מה שהוא ראה לפניו לא היה עוד זיכרון שלהם ולא עוד חלום שכבר לא יתגשם. אלו היו עיניים ירוקות בהירות וחיוך יפיפה... הפנים שהוא אהב כל כך.

קצת מבולבל. הגיוני, כי הייתי מטושטשת לגמרי כשכתבתי את זה. אה, כן, וכמובן שאי אפשר לשכוח שכל הסימנים על היד כאבו נורא. אז זה הגיוני, כן.

והכי משעשע זה שכתבתי את זה ביער במקור, אבל עכשיו אני מתלבטת אם לפרסם שם.

אניוואי, ת"ב.

גאש, זה היה מטופש.