שוב, מהבלוג כתיבה.

קצת התבלגן לי בדרך, אבל לא נורא. זה תמיד קורה.

והמקור, באנגלית, בבלוג, בתאריך של היום.

שם: Before The Storm.

כותבת: אן. 

פאנדום: אטלנטיס.

דירוג: PG13.

שיפ: ג'וןאליזבת.

תקציר: הכל היה טוב יותר לפני הסופה.

וויתור זכויות: ל-MGM, כמובן.

תקופה: בפרק "This Mortal Coil", אחרי שהם חוזרים ולפני הסצינה במעבדה של רודני.

ז'אנר: אנגסט/אולי קצת רומאנס.

הערות: נתקלתי בשיר הזה לפני יותר משנה. עשיתי את הוויד לפני קצת יותר משנה. הגיע הזמן לכתוב על זה משהו.

נק' המבט של ג'ון.

http://www.youtube.com/watch?v=m-s-1AWZzkM

Before The Storm. / Jonas Brothers & Miley Cyrus.

I know this isn't what I wanted

I never thought it'd come this far

זאת היתה התחנה האחרונה במסע שלו הלילה. הוא ידע שהשאר יכול לחכות. השאר יהיה חייב לחכות. זאת... זאת היתה הסיבה האמיתית שהוא עשה את כל זה.

הוא צעד אל תוך מגוריה של אליזבת, או שאולי הוא צריך לומר, מגוריה של אליזבת לשעבר. הם לא היו שלה עכשיו. כלום לא היה. לא עכשיו. בפעם הראשונה מזה יותר מחצי שנה, ג'ון באמת האמין שהיא מתה.

אם כי זה לא אמר שהוא אהב את זה. בכלל לא.

Just thinking back to where we started

And how we lost all that we are.

הוא הסתובב בחדר, מביט בכל פריט שהיה שם. חלקם היו מגלקסיית פגסוס, דברים שהיא קיבלה כמתנות מאנשים – מהמשלחת ומחוצה לה. חלקם היו משביל החלב, דברים שהיא הביאה איתה כשהיא עברה מבעד לשעה אל אטלנטיס בפעם הראשונה.

הוא זכר את היום ההוא. הוא זכר כמה יפיפייה ונרגשת היא נראתה, יודעת שהיא הולכת לגלות את סודותיה של העיר האדירה של הקדמונים, יודעת שהיא הולכת להוביל את אנשיה לגלקסיה חדשה, להרפתקה חדשה. יודעת שהיא הולכת להגשים את חלומה.

היא אמרה לו זאת, כמובן. לפני קצת יותר משנה. היא אמרה לו כמה היא רצתה להיות שם, וכמה שמחה היא היתה להיות באטלנטיס, עם אנשיה. איתו.

We were young and times were easy

But I could see it's not the same.

I'm standing here but you don't see me

I'd give it all for that to change.

הזיכרון היחיד הזה היה רק ההתחלה של גל בלתי נפסק של זיכרונות. הוא זכר כל רגע שלהם יחד, כשהם יצאו או קודם לכן. הוא לא יכול היה לשכוח כל שניה של הסתכלות אל תוך עיניה הירוקות המבריקות, או של שמיעת צחוקה.

הוא נאנח כשהתיישב על המיטה, המיטה שעדיין הכילה את ניחוחה. הוא נשם עמוקות, עוצם את עיניו בשביל לנסות להעמיד פנים שהיא עדיין שם. אך הוא לא יכול היה. הוא היה לבד, לא משנה מה הוא היה עושה בשביל לשנות את זה. לא משנה מה הוא היה עושה, מה הוא היה נותן בשביל לחזור לעבר ולשנות את זה, הוא לא יכול היה.

And I don't want to lose her,

Don't want to let her go.

ועדיין, היו לו החפצים שלה. כל החפצים האישיים שלה, כל דבר שהיא שמרה באטלנטיס. בעודו יושב שם, בחדרה, הוא הבין שלמרות העובדה שהוא ידע שהוא צריך לשלוח את זה בחזרה לכדור הארץ, הוא לא יכול היה לעשות את זה. הוא לא רצה לאבד את הדבר האחרון שנותר לו ממנה. הוא לא יכול היה לאבד את זה.

Standing out in the rain,

I need to know if it's over.

'Cause I will leave you alone.

Flooded with all this pain,

Knowing that I'll never hold her

Like I did Before The Storm.

הם היו צריכים לצאת משם. המדלגת לא היתה רחוקה, הם יכלו לרוץ. הם יכלו להגיע לשם. כל שהם היו צריכים לעשות היה לוודא שאליזבת לא הושפעה על ידי המשכפלים לפני שאלה יתעוררו.

הם עצרו משהם ראו אותה.

היא עמדה במסדרון, מושיטה את ידה לעבר מצחו של אוברות'. הוא אחז בידה, לא נותן לה לגעת בו. ג'ון ורונון כיוונו שניהם אל אוברות', מקווים שהם יוכלו להרוג אותו. "אליזבת."

היא לא הסתובבה. "לכו למדלגת," היא אמרה, נשמעת כאילו היא היתה באמצע קרב. משהביט בה ובאוברות', הוא הבין שהיא באמת באמצע קרב. קרב על חירותם, חייהם.

אך הוא לא יכול היה לעזוב אותה מאחור. "את באה איתנו." רונון, משמאלו, ירה באוברות'. כלום. זה יהיה קצת קשה יותר משחשבתי.

"אני לא אוכל להשאיר אותם קפואים לעוד הרבה זמן!" היתה דחיפות בקולה. שלושתם ידעו שבלעדיה הם כבר היו מתאים.

"אנחנו לא עוזבים אותך מאחור!" היא היתה המנהיגה שלו, חברה שלו, החצי השני שלו. הוא לא יכול היה לעזוב אותה.

"אם לא תעזבו עכשיו, אף אחד מאיתנו לא ייצא מכאן, אז לכו!" היא הסתובבה קלות להביט בהם. "זאת פקודה!" הוא קילל בדממה. היא ידעה שהוא לא יכול להפר פקודה שלה, לא במצב הזה. לעזאזל. 

רונון, עכשיו מאחוריו, כבר החל לציית כשיריה מנשק של משכפל כמעט פגעה בו. הוא תפס את ג'ון, מנסה לגרום לו לרוץ. "אליזבת!" הוא צעק, מיוסר.

בעוד המשכפלים הקיפו אותה היא הסתובבה לראות אותם עוזבים. "לכו!" היא צעקה בתשובה.

הוא רץ משם, כאב מציף אותו. הוא לא יכול היה להאמין שהוא באמת עזב אותה מאחור. אותה, מכל האנשים. וכשהם עלו על האפולו, מגלים שאליזבת נעלמה, הוא הוריד את ההגנות שלו, מבין שיש סיכוי שהוא לעולם לא יראה אותה שוב.

And with every strike of lightning

Comes a memory that lasts.

Not a word is left unspoken

As the thunder starts to crash.

ראשו נורה למעלה משהו הבין במה הוא נזכר. בפעם האחרונה שהוא ראה את אליזבת, אליזבת שלו. מכל הדברים, הדבר היחיד שהוא ראה  מול עיניו באותו הרגע היה היום הזה. והוא שנא את זה.

אז הוא הניח למבטו לנדוד בחדר, עוצר לרגע משהוא ראה משהו שהוא זכר, משהו שהיה קשור לזיכרון שמח שהיה לו מאליזבת. הוא ראה אותה חזקה, נלחמת בכל אויב שניסה לפגוע בה או בעיר. הוא ראה אותה נשברת, שבורה, מיד אחרי כל הסיפור עם הנאניטים. הוא ראה אותה אוהבת. אוהבת אותו.

הוא הכיר אותה טוב, סביר להניח שטוב מכל אדם אחד באטלנטיס. לא היה דבר שהם לא ידעו אחד על השניה. לא היה רגע שבו הם לא הבינו זה את זו. וזה היה כל מה שהוא אי פעם היה צריך.

הוא עצם את עיניו והניח לזיכרונות להציף אותו, מקווה שלא להיתקל בעוד אחד כואב.

Maybe I should give up.

Standing out in the rain,

I need to know if it's over.

'Cause I will leave you alone.

Flooded with all this pain,

Knowing that I'll never hold her

Like I did Before The Storm.

הוא עמד שם, חושב. הוא שמע את המייג'ור. השער היה חסום. לא היתה שם דרך שהם יצאו משם באמצעות שימוש בשער. אך כן היה להם משהו אחר שיכול היה לעזור.

"בסדר, כולם לסגת למדלגת," הוא הורה. "רודני, שמעת אותי?"

"כן, שמעתי אותך. אנחנו בדרך." תשובתו של רודני הגיעה במהרה.

הוא פנה לכיוון המדלגת, רונון וטיילה עוקבים אחריו במהירות. הוא נעצר על ידי אליזבת... אליזבת השניה. "ג'ון, בנוגע לשער: הם לכדו אותנו. אפילו אם נסווה את עצמנו, אם המדלגת תניע אפילו עלה, הם יגלו את המיקום שלנו ויפוצצו אותנו מהשמיים. אנחנו צריכים הסחה," היא הביטה בו, ממתינה לראות מה הוא יגיד. אבל היא ידעה שהיא צדקה, ולא היה שום דבר שהוא יכול היה לעשות בנוגע לזה. "לכולנו יהיה סיכוי גדול יותר כך."

הוא ידע למה היא התכוונה. היא התכוונה להקריב את עצמה ואת הצוות שלה בשביל לתת לו ולאחרים ללכת בלי פגע. והוא לא יכול היה לתת לה לעשות את זה, לא כשהוא כבר איבד את אליזבת פעם אחת. הוא לא יכול היה לאבד אותה בפעמיים. אז הוא ניסה למצוא משהו שישכנע אותה. "אני לא רוצה שתעשו את זה בגלל שאתם מרגישים פחות, אה..." הוא נעצר, מרגיש את המוזרות של הסיטואציה.

היא הבינה למה הוא התכוון, והודתה לו בדממה על כך. אך לא היתה להם ברירה. "...אנושיים?" היא השלימה. "מההתחלה ניסינו לשכנע את עצמנו שאנחנו בדיוק כמוכם." היא חייכה. "עכשיו יש לנו הזדמנות להוכיח את זה," היא סיימה.

הוא היסס לרגע נוסף לפני שהנהן קצרות, בעל כורחו. "בסדר. בואו נזוז."

בעודו רץ שם, ביער, הוא סירב לחשוב על כך. רק לאחר מכן, לאחר שהם חזרו לאטלנטיס והוא פנה למגוריו, הוא הניח לעצמו להתאבל, יודע שעכשיו הוא באמת איבד אותה. הוא לעולם לא יראה אותה שוב, לעולם לא ישמע אותה שוב, לעולם לא יחבק אותה שוב.

היא נעלמה.

Trying to keep the light from going in

And the clouds from ripping out my broken heart.

We always say a heart is not a whole

Without the one who gets you through the storm.

הוא נד בראשו שנית. הוא ידע מה הזיכרונות האלו יביאו. עוד כאב. עוד ייסורים. הם ישברו אותו לבסוף, הוא ידע זאת. בגלל שזה לא שינה כמה חזק הוא היה, או מה הוא יכול או לא יכול היה לעשות. כלום לא שינה, לא כשהוא היה לבד.

כי מה שהיה להם היה אמיתי. הם היו צריכים אחד את השניה בשביל להיות שלמים. ולבד... מה כבר יכול חצי-אדם לעשות?

Standing out in the rain,

Knowing that it's really over.

Please don't leave me alone.

I'm flooded with all this pain,

Knowing that I'll never hold you

Like I did Before The Storm.

הוא נעמד, בפעם השניה נותן לרגליו לקחת אותו לכל חפץ שהם ירצו. הוא לא חשב יותר, רק נתן לרגשותיו, ללבו השבור, להדריך אותו. רק כשעיניו נחו על שרשרת עם לב זהוב וקטן עליה, שרשרת שהוא הכיר טוב יותר מכל דבר אחר בחדר, הוא נשבר. בעוד שתי דמעות עברו מבעד לחומה וזלגו על לחייו, הוא לקח אותה, מלטף אותה בעדינות באצבע אחת.

זאת היתה, למעשה, הפעם הראשונה בה הוא ראה אותה לא סביב צווארה של אליזבת. וזה היה הדבר האחד שגרם לו להבין שלא משנה מה הוא רוצה לחשוב ולהרגיש, היא באמת אינה. כי אליזבת לעולם לא היתה משאירה את זה. אבל אליזבת לא היתה שם עכשיו, והוא היה לבד.

בעודו יושב על הרצפה ומחזיק את השרשרת, הוא הוציא את הכל בפעם הראשונה מאז שהיה ילד, והתפלל שהיה יכול רק להחזיק אותה – ולא את השרשרת – שוב.

Like I did…

Before the Storm.