מדהים איך אנחנו אף פעם לא רואים את מה שנמצא מול העיניים שלנו. מדהים איך שאנחנו תמיד עסוקים בלהתלונן על הדברים הרעים ולא בלהסתכל על הדברים הטובים שיש לנו. מדהים איך שאנחנו תמיד רוצים את מה שאין לנו, כי כידוע "הדשא של השכן ירוק יותר".

וול, הוא לא.

זאת אומרת, לפעמים הוא כן. אבל בדרך כלל הוא לא.

ראיתי את "Enigma" (עונה 1, פרק 16, סטארגייט SG1) לפני יומיים (כן, שוב). יש שם קטע שבו סאם מלווה את נארים למעלה, אל פני כדור הארץ, בשביל שיראה את הכוכב שלנו. ונארים הוא טולאן, גזע מאוד מאוד מתקדם, שסביר להניח שרוב הצעירים בכדור הארץ היו קופצים על ההזדמנות להצטרף אליו אם זה היה אפשרי (שזה לא, כמובן. הטולאן הושמדו בעונה החמישית). והוא מסתכל מסביב, ומי שכתב ומי שביים את הפרק הזה דאגו שתהיה תמונה יפה של ההרים והשמיים הכחולים מסביבו. ופתאום הוא רואה ציפור, ואנחנו מגלים שבעצם בעולם שלו אין יותר ציפורים, או חיות בכלל, כבר כמה מאות שנים.

אז מה עדיף? לקבל את כל הטכנולוגיה הזאת, או לחיות כאן, במקום שבו יש הרבה בעיות, ושהטכנולוגיה לא משהו ביחס לגזעים אחרים, אבל יפה פה ובסך הכל עדיין טוב פה?

אני די בטוחה שנארים העדיף את השני. אני גם די בטוחה... לא, בטוחה לגמרי, שגם אני מעדיפה את השני. אני מעדיפה לראות את השמיים הכחולים, להסתובב בין עצים ולשמוע קולות של חיות מאשר להיות מוקפת בטכנולוגיה מגניבה. ותראו לאן זה הוביל את הטולאן בסוף - הם הושמדו בדיוק בגלל הטכנולוגיה המתקדמת שלהם. אז נכון, הסקפטים שיגידו שלא סביר להניח שנושמד על ידי חייזרים צודקים, אבל לא עדיף ליהנות ממה שיש לנו (וזה הרבה), מאשר לרוץ כל הזמן קדימה ולהרוס בדרך את הכל?

תחשבו כמה אנחנו פוגעים בכדור הארץ. תחשבו איזה נזקים אנחנו גורמים, כמה חיות אנחנו הורגים. תחשבו על המקום שאליו הטולאן הגיעו, אל מקום בלי חיות בכלל, רק בני אדם.

אנחנו באמת רוצים להגיע לשם?

אני חושבת שלא.

אן.

עריכה ב-9.2.13:

אני חושבת שהפוסט הזה דורש המשך ארוך ומפורט יותר. זה רק רעיון בסיסי, אני חושבת.