האמת שזה היה לפני יומיים. אבל מי סופר?

כל כך הרבה השתנה בחיים שלי. כל פאקינג כך הרבה. שלושה חודשים שבהם לא כתבתי כאן ונראים כמו נצח מבחינת הדברים שקרו בהם. שנה מאז יומולדת 15... שלוש שנים מאז שפגשתי את מי שהוא כנראה החבר הכי טוב שקיים ביקום הזה. שש עשרה שנים (ויומיים!) מאז שנולדתי. כע. הרבה השתנה.

זאת היתה שנה קשה. היא התחילה בקניית הכרטיסים לכנס של סטארגייט בשיקגו (כן, זה היה בדיוק ב-1.7. זה היה יום שישי, ואני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול). היא המשיכה בקיץ של פארסקייפ, ארצות הברית בפעם הראשונה, כנס ראשון והחלטה לעבור בית ספר. החלטה ש, אגב, אני עדיין לא בטוחה אם אני מצטערת עליה או לא.

אני לא אפרט על הקיץ, כי די השתדלתי לכתוב אז את כל מה שקרה, בין אם זה דרך דיווחים, פאנפיקים או סתם פוסטים. מה שכן, כשהתחלתי את השנה... וואו. זאת היתה כזאת ירידה חדה ברמה האינטלקטואלית שלא יפתיע אותי לגלות שאיבדתי כמה נקודות IQ על זה. אין מה להגיד- הם בני נוער טיפוסיים, די טיפשים, ש, מה לעשות, לא קרובים אליי משום בחינה, לא רגשית ולא אינטלקטואלית. הבנתי איך האוס מרגיש. במקביל, כמו שכבר כתבתי כאן, התחלתי לעבור טיפול מסוים... אבל בנושא הזה אני מעדיפה שלא לפרט.

באוקטובר נסעתי לעוד כנס, הפעם במרסיי (וכן, אני יודעת שאני חייבת לגמור את הדיווח. כמו זה של היום השלישי של הכנס בשיקגו. זה עלול לקחת קצת זמן). פגשתי גיבורה שלי. דיברתי עם אנשים. למדתי להסתדר לבד במדינה זרה - ובניגוד לספרד, לגמרי לבד. יומיים שלמים שחלק גדול מהם ביליתי לבד, כשרוב האנשים סביבי דוברי צרפתית. זה היה מוזר.

אניוואי, זה היה טוב. זה היה כיף. זה נתן לי להירגע. זה בהחלט הפך את החיים שלי לטובים יותר. 

במשך החודש שלאחר מכן החיים שלי די הלכו והדרדרו. ביצפר היה סיוט, עם החברים הישנים שלי כבר לא ממש דיברתי, ובקיצור הייתי קצת בודדה. גם בכמה בעיות שהיו לי לא הצלחנו לטפל, ובקיצור, התחרטתי על זה שאי פעם התקרבתי לבית הספר הזה. לעזאזל, התחרטתי על זה שהתקרבתי לעולם הזה.

מה שכן... הכנס הכיר לי אנשים חדשים. בטוויטר. פתאום דיברתי עם אנשים. הייתי מחוברת לאינטרנט ולטוויטר יותר משרוב הילדים מחוברים היום לפיכסבוק. בראש השנה הכרתי חברה מהארץ שעדיין חברה טובה שלי, והכרתי את ה- BFF האינטרנטית שלי... בקיצור, היו לי אנשים שאהבו מה שאני אוהבת. רק שמלבד ה- BFF שלי, שגם אותו אני בקושי רואה, אין לי אף אחד סביבי שאוהב את זה. שכאמור, זה לא הפך דברים לכיפיים.

כידוע, הגעתי למד"א, עברתי קורס, ולמרבה ההפתעה גם עברתי אותו בהצטיינות. כן כן, אני הייתי המצטיינת של הקורס. מיותר לציין שהייתי בהלם, ומיותר לציין שהמדריך הראשי שלי (ואני מניחה שגם שאר המדריכים) היה מאוד משועשע מזה. שיהיה. זה היה לילה מעולה. מדהים. ואם עדיין לא העליתי את זה (כתבתי שישה עמודים בכתב יד...), אני אעשה את זה בקרוב.

עד אז כבר הספקתי להיכנס לדיכאון של חודשיים (שהתגברתי עליו בעזרת החברים בטוויטר, ה- BFF וה... טיפול, סוגשל), קיבלתי סמארטפון, שנתן לי את האפשרות להיות מחוברת לחברים האינטרנטיים שלי 24/7, עברתי מבחנים, קיבלתי תעודה, ראיתי את סוף העונה הרביעית של מקלטבאפלה עם ה-BFF, גמרנו את העונה הרביעית של מרלין, העונה השמינית של האוס התחילה בארץ באיחור של שבועיים מארה"ב, דיברתי הרבה בסמסים עם ה- BFF, נכנסתי ללחץ ממבחן אמצע וסוף במד"א... בקיצור, היה לי עמוס. אה, וכמובן, חשוב לא פחות משאר הדברים... יצרתי קשר עם החברים הישנים שלי שוב.

כמו שכתבתי בפוסט הלפני אחרון שלי, עברתי את יום המעשים הטובים ואת הקימחא דפסחא של מד"א. אחר כך עברתי משמרות (נכון להיום עברתי 13 משמרות וקצת יותר מ-40 נסיעות), הייתי נורא בלחץ בהתחלה ואז למדתי להירגע, והיום אני חושבת שאני במצב די טוב מבחינת מד"א. אני במקום נחמד עם אנשים נחמדים ומקצועיים, ומד"א ספיקינ', בסך הכל אני בסדר.

מבחינת ביצפר, נכנסנו לתקופת הבגרויות. נכון שזה כיתה י' והשנה היו לי רק שלוש בגרויות, אבל גם המתכונות וגם הבגרויות טיפה הלחיצו אותי בהתחלה. טוב, אולי זה רק בגלל שהראשונות שהיו לנו הן הבגרות והמתכונת בהיסטוריה. בכל מקרה, את המתכונות והבגרויות עברתי בשלום (אם כי אני עדיין לא יודעת מה ציון ההגשה שלי בלשון...), ואני חושבת שמלבד מתמטיקה גמרתי את השנה בצורה טובה למדי. (כן, מתמטיקה היה סיפור השנה, ולא ממש בא לי להיכנס לזה כרגע.) ומה שחשוב זה שביצפר נגמר, אז אפשר סופסוף להירגע קצת.

אה, כן, אני מחפשת עבודה כבר חודש. כי אני מ-מ-ש צריכה את הכסף.

למה?

שאלה יפה.

במהלך חצי השנה האחרונה הספקתי לרכוש ארבעה דברים מאוווד יקרים- כרטיס ל- AT6, כנס קטנטן שמוקדש אך ורק לאמנדה טאפינג (אני הולכת לפגוש אותה עוד ארבעה חודשים!!!!), כרטיס וכרטיסי תמונות לכנס סטארגייט בשיקגו של השנה (שוב הולכים. וגם מייקל שנקס מגיע הפעם!), את המארז של SG1 (הוא מהמם *_*) ואת המארז של אטלנטיס (כנ"ל *_*). אז מזה אני ממש מרוצה. זה באמת גורם לי לחייך, לא משנה מה עובר עליי. זה סטארגייט שלי. 3>

במד"א גם הכרתי חברים, ובשילוב עם החברים הישנים וה- BFF אני במצב חברתי-בישראל מצוין. חברתי עולמי... אני מכירה אנשים מכל העולם, וכמה מהם חברים די טובים שלי. חברות, בעיקר, אבל יש גם קצת בנים. אז למרות שבכיתה אני עדיין לבד, אני מסתמסת ומצייצת עם כל העולם. אז בסך הכל גם כאן די טוב לי.

בביצפר עדיין לא כל כך טוב לי. אבל כאמור, עכשיו יש לי חודשיים שקט, אז אני רגועה לכרגע.

ברור, השנה הזאת לא היתה רק טוב. הודיעו שמקלט באפלה בוטלה אחרי העונה הרביעית שלה, ובהתחשב בכמות החברים שהכרתי דרך הסדרה הזאת וכמה שאהבתי אותה, זה היה קצת קשה לקבל. האוס נגמרה... בכיתי לא מעט ואני עדיין עסוקה בלהכחיש את זה. אני חושבת שרק כשהאוס לא תתחיל עונה חדשה בסתיו אני באמת אבין שזה נגמר. אבל אני ממשיכה לראות שוב הכל... ואני לעולם לא אשכח את האוס. הסדרה הרפואית הכי טובה שנוצרה ותיווצר אי פעם. נקודה.

אבל אולי אני רק אומרת את זה כי אני האוס.

בסך הכל, אם אני מסתכלת על כל הגורמים, החיים שלי הרבה יותר טובים עכשיו בהשוואה ליומולדת 15, שבו כעסתי על רוב העולם על מה שהוא עשה לי. בסך הכל... טוב לי.

אני מתחילה את השנה ה-16 שלי בתקווה שיהיה לי טוב יותר, עם איחולים מאנשים ממד"א ומאנשים מכל העולם, ואחרי פיינטבול עם חמשת החברים הטיינייג' שלי שגרים בארץ (אחת הבריזה). היומולדת היה כיף. האנשים שחשובים לי עדיין איתי. אבא שלי ואחותי הביאו לי מלא דברים מגניבים מהטיול שלהם לארצות הברית (אוי, כמה פספסתי בכתיבה בזמן האחרון...). יש לי חברים. יש לי משפחה. יש לי אנשים שאכפת להם ממני ופינוקים לחופש ולשנים הקרובות.

בסך הכל טוב לי.

אני רק מקווה שזה יקרין על השנה הקרובה, ושביומולדת 17 שלי אני אוכל לומר שוב כמה אני מרוצה.

אני רק אגמור במשהו קטן שכתבתי לחברים שלי בטוויטר-

Hi everyone. Please listen up.
I just wanted to say that a year ago I was nearly alone, standing in front of a big decision and the only good thing in my life was the Visa and ordering the tickets for Creation's Stargate convention. 
A year later, I think I am a better person. But more than that, I've got RL friends, and I've got MDA, a united family and dreams and hopes, which I haven't had in a long while before. And most of all, I have twitter and all my cyberfriends, who are always here to talk, no matter what about, and have been supporting me for a little less than a year. I've got friends from all around the world. I care about them, and they care about me. And for that I couldn't be more grateful. 
So I'd like to toast for you guys. Thank you for what you've been giving to me. Unlike last year, I wouldn't have traded my life for someone else's, not even for everything in the world. 

Ann. 

אן.

(שמאוד התגעגעה ללכתוב כאן)