I still believe

It's you and me till the end of time.

-Many of Horror, Biffy Clyro.

עם כמה שיש בטוויטר את הקטע המספק של, וול, מגע עם אנשים, התגעגעתי ללכתוב כאן. התרגלתי ללחשוב על המקום הזה כעל סוג של מקום אישי, שגם אם אנשים קוראים אני עדיין לבד בו (אין מה להכחיש...). אז כן, כשמדי פעם היו לי רעיונות שדרשו יותר מ-140 תווים... התגעגעתי. אני מניחה שמבחינות מסוימות אני תמיד אהיה שייכת לישרא בלוג, ותמיד לבלוג הזה במיוחד. היחיד ששרד כל כך הרבה זמן.

לא יצא לי לכתוב כאן עקב מידה מטורפת של לחץ. כיתה י"א היא, אין מה להכחיש, הכי גרועה. יש לי 51 שעות במערכת, אני בקושי נושמת וכבר כמעט שכחתי מה זה תחביבים. אני לא אגיד שאני לא נהנית מזה - כי אני מתה על זה שאין לי זמן לחשוב - אבל זה מעייף. זה שוחק וזה מעייף ועם המצב הנפשי הבעייתי שלי זה גם יכול להיות כואב.

אבל דברים קרו. דברים קרו, ועברו מחשבות, ודברים השתנו...

מצאתי את עצמי תוהה שוב אם יש באמת אלוהים, או אפילו כל ישות כלשהי שיושבת לה למעלה ומנווטת את החיים שלנו. או לפחות, אם הישות הזאת מינתה מלאכים שיגנו על כל אדם. כי המלאכים שפגשתי בדרך בשנה האחרונה... זה פשוט לא יכול להיות שפגשתי את כולם וזה רק צירוף מקרים אחד גדול. אני לא מאמינה בצירופי מקרים, אבל כשהאפשרות היחידה האחרת היא להאמין באלוהים, אני מתחילה לתהות.

המלאכים... שתי חברות הנפש המדהימות שלי מהטוויטר. בכלל, החברים מהטוויטר מדהימים. המדריך-הראשי-לשעבר-שתמיד-ישאר-כמו-אבא-בשבילי, מלאך שאני לא מבינה מה עשיתי טוב כל כך שהגיע לי לקבל אותו. המורה הנוכחי שלי לאזרחות, בנאדם מדהים, מעניין וחכם, שאיכשהו מצא את הדרך אל תוך הלב שלי. הייתי מכניסה גם את א', ה-BFF, אבל אותו לא פגשתי בשנה האחרונה. אנחנו מדברים כבר כמעט שלוש וחצי שנים, וכל רגע זה מתנה. אבל הוא סיפור אחר.

איך יכול להיות שקיבלתי כל כך הרבה מלאכים כשאני מי שאני?

יש לי מערכת יחסים קצת מורכבת עם המורה לאזרחות. אני לא בדיוק בטוחה עדיין מה זה - לשמחתי זה חורג מגבולות מורה-תלמיד, אבל אני עוד לא בטוחה שזה מגיע לידידות, למרות שאני מאוד מכוונת לשם - אבל אני מרוצה מזה. מה שזה לא יהיה... אני מרוצה מזה. נשברתי לפני שבוע ומשהו, פתאום קלטתי שהוא מורה שלי. כשדיברתי איתו על זה הצלחנו להגיע למסקנה שאנחנו מסכימים כרגע בנוגע למה שזה, וששנינו נהנים מזה. וזה הכי חשוב.

אני יודעת מה משך אותי אליו מלכתחילה, כשהוא הפך להיות המורה שלנו לאזרחות בתחילת שנה שעברה. הוא הזכיר לי את דניאל. לעזאזל, זה היה דומה מכדי שאני אוכל לשבת בשיעור ולהתעלם מזה. ההתלהבות של דניאל, הרצון שלו ללמוד דברים חדשים, האכפתיות שלו והרצון שלו לעזור תמיד... ככל שאני מכירה את הבנאדם הזה הוא מזכיר לי אותו יותר. הוא חכם, לגמרי בקטע של פילוסופיה (ושל מד"ב/פנטזיה! ווין!)... בקיצור, היה לי קופי דניאל שגם נראה טוב, ואני הייתי בעננים בשיעורי אזרחות (שהיו ממש מעניינים, דרך אגב). בתחילת השנה התחלנו לדבר קצת, ואיכשהו יוצא שאנחנו מדברים כבר איזה חודשיים מחוץ למסגרת לימודית - ו... וואו. אני כבר לא חושבת על דניאל כשאני מסתכלת עליו (בדרך כלל)... אבל זה פשוט כי מצאתי אדם מדהים שהצליח לחדור את המעטפת שלי ולהגיע ללב שלי בלי קשר לכמה שהוא מזכיר לי את האדם האהוב עליי בעולם.

אז מזה קצת הייתי מרוצה השנה. קצת הרבה.

אחד הדברים שהוא הכניס אותי אליהם היה פסיכולוגיה. רציתי ללמוד פסיכולוגיה מכיתה ה', אחר כך היה שלב שלא האמנתי בפסיכולוגיה, אחר כך התחלתי לראות פסיכולוגית (נגד רצוני!)... בקיצור, מערכת היחסים שלי עם הפסיכולוגיה היא ארוכה ומסובכת. כשהתחלתי לקרוא את הספר של כיתת פסיכולוגיה בביצפר שלנו הבנתי שאני כן רוצה ללמוד את זה. הוא כיוון אותי ל"סערת נפש", של ד"ר יורם יובל (ספר מצוין לבוגרים נפשית)... ומשם גיליתי כל מיני דברים על עצמי, כמו כמה שאני עסוקה בלברוח מהטיפול מהרגע שהתחלתי אותו.

התחלתי חפירה נפשית. התחלתי את הטיפול באמת. אני די גאה בזה. זה קשה, זה כואב ולפעמים אני מתה לוותר. אבל זה שווה את זה

כמו שאמרתי, השנה יש לי מערכת מטורפת. אני לומדת רפואה, פיזיקה וכימיה, כשרפואה ופיזיקה זה באותן שעות במערכת (איפה מחולל הזמן שלי כשאני צריכה אותו?). זה אומר שעות מטורפות, חומר שצריך להשלים ואינסוף לימודים. אבל בחיי, זה שווה את זה. אני מתלהבת מכל שיעור ברפואה, מתה על שיעורי פיזיקה, ו... וול, נכון שהייתי נהנית יותר בכימיה עם כיתה אחרת, בדיוק כמו בפיזיקה... אבל בסופו של דבר אני נהנית ללמוד את החומרים בכימיה.

שמתי לק. אבל זאת סתם הערה כללית.

הגעתי לכנס בשיקגו שדיברתי עליו ביומולדת שלי. פגשתי את מייקל שנקס (אהבת חיי מאז ומתמיד ♥), הצלחתי לדבר איתו... פגשתי טריליונים של אנשים, אני פשוט אפרסם את הסיקור (שהשנה גמרתי!!!) גם פה בעוד כמה דקות. היה מדהים כמו שרק כנס יכול להיות.

הצלחתי גם לסגור את אותו המעגל שניסיתי לסגור בצרפת והיה מוקדם מדי לזה. אני מרגישה טוב יותר היום בנוגע לזה. זה לעולם לא יעבור... אבל ככל שמתבגרים זה מתחיל להיראות פחות גרוע. מוות של חברה טובה זה לא משהו שאי פעם מחלימים ממנו.

הרגשתי יותר בבית מאשר בכל מקום אחר.

הגעתי ל-AT6. פגשתי את אמנדה טאפינג, הגיבורה שלי מאז ומתמיד ולנצח. הצלחתי לדבר איתה. חיבקתי אותה פעמיים. היה הכי מדהים שיכול היה להיות אי פעם. פגשתי את אחת מחברות הנפש שלי (השנייה גרה בארץ, ככה שקל לפגוש אותה), פגשתי חברות אחרות... הרגשתי בבית.

גם את הסיקור הזה אני אפרסם פה כשאני אגמור אותו.

אני הולכת ומשתגעת.

במיוחד במערכת היחסים שלי עם אבא. אבל זה כבר משהו שפחות משנה לי, כי נמאס לי להיפגע.

אז אני כבר לא נותנת לו לפגוע בי. הוא אכזב אותי ופגע בי מספיק פעמים. זה שהוא מעולם לא הרים עליי יד לא אומר שהוא לא התעלל בי מילולית. נשבר לי.

אני עם זה גמרתי.

נראה לי שאלה החיים שלי כרגע על רגל אחת. אני מאוד מקווה לחזור לפה - כבר התחלתי לכתוב לעצמי פוסטים על המחשב ופשוט לא יצא לי לגמור אותם... אין מה לעשות, אני רגילה מדי לישרא - ובקרוב. יש לי בגרות חורף בהיסטוריה ב', אבל עד אז ומשם עד ה-9 בגרויות של סוף השנה אמור להיות לי זמן לכתוב מדי פעם. במיוחד עכשיו כשאני מדברת עם המורה שלי על כל הדברים העמוקים האלה שהופכים לפוסטים מצויינים...

אז אני מאוד מקווה לחזור.

מאוד.

אן.

יאללה לללמוד לאזרחות בשביל להוכיח לו שאני מסוגלת ללמוד.

עריכה 25/11-

אני יודעת מה היתה הבעיה אתמול. חלק מהמחשבות שלי אולי לא סופיות כמו שהן נראות כאן - אני עוד צריכה לחשוב.