היי... מה שלומך?
אני יודעת שבדיוק גמרתי לדבר איתך (זאת אומרת, בזמן כתיבת המכתב הזה זה יקרה בעתיד, אבל בזמן קריאת המכתב הזה זה קרה עכשיו), אבל אני די בטוחה שכמו תמיד, לא אמרתי את כל מה שרציתי להגיד. אני מכירה את עצמי - תמיד יש משהו שאני שוכחת ותמיד יש משהו שאני לא בטוחה שכדאי להגיד. אז אני כותבת את זה בתקווה שזה יכסה הכל.
אני מצטערת. אתה בטח תגיד שאני אומרת את זה יותר מדי, אבל כזאת אני. אני כל כך מפחדת לאבד את זה - אני לא חושבת שאתה מבין עד כמה. תיקח את הבנאדם שמבין אותך הכי טוב ותכפיל את כמה שאתה מפחד לאבד אותו במיליון בערך, ואז אולי תתקרב אליי. זאת אחת הבעיות שלי, וייקח עוד זמן עד שאני אגיע ללטפל בה. אבל זה העניין, בעצם, ילדותי, אובססיבי וטיפשי ככל שזה בטח נשמע לבנאדם הגיוני כמוך.
העניין הוא שאני לא בטוחה שאתה מבין כמה באמת זה יקר לי. אתה לא סתם עוד מורה שלי - וגם אם לא היית מורה שלי, אתה אפילו לא דומה לסתם חבר שלי. זה הרבה יותר מזה (ושלא תחשוב לרגע שזה במישור הרומנטי, אתה חכם מכדי לחשוב משהו טיפשי שכזה). אמרת לי פעם שאתה כמוני, שבגיל שלי היית הולך עם הראש בקיר, לא משנה כמה זה היה קשה, כדי להצליח לבד (תשאל את ההורים שלי כמה אני עושה את זה...), אבל שאולי אם היה לך את הבנאדם הנכון היית עושה את מה שאני עושה איתך - מניח לעצמך לא לעבור כל דבר לבד. אז זה העניין - אני מצאתי את הבנאדם הנכון. אני מצאתי את הבנאדם שמבין אותי ואני מצאתי את הבנאדם שאני מרגישה בטוחה איתו כשאני דנה בעצמי. לא בטוחה פסיכולוגית, אלא בטוחה כמו שאני מרגישה בטוחה שם עם החבר הכי טוב שלי. כי אני יודעת שאני הולכת בדרך דומה לשלך, ושאם יש מישהו שאני מכירה שחולק כל כך הרבה תכונות איתי ומרגיש כאילו ההווה שלי הוא העבר שלו - אז כן, אני באמת בטוחה איתו.
ועל דבר כזה צריך לשמור. אתה מבין למה אני מתכוונת? על דבר כזה צריך להגן, צריך לטפח אותו. אני מבינה למה זה בעייתי כשאתה עדיין מורה שלי - אני באמת מבינה. אני מבינה שאתה לא יכול להיות קרוב כל כך אליי כשאתה מורה שלי. אני מבינה שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה כשאתה מורה שלי. וזה הגיוני, באמת. וגם אם פעם אחת אני מתפללת שאני לא הייתי צריכה לעשות את הדבר ההגיוני, אני עושה אותו בכל זאת, רק מתוך כבוד לזה שאתה מרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון, וזה כל מה שחשוב. אבל זה לא משנה את העובדה שעל דבר כזה צריך להגן יותר משמגינים על הדבר הכי יקר בעולם שבו אנחנו חיים.
אני לא יודעת אם MIG סיפר לך על אותו יום חמישי, אבל אחרי שאמרת את מה שאמרת ואני ברחתי הביתה, היה לי שיעור איתו. מה שאני מנסה לעשות זה להגיד זה לא מה קרה וכמה הוא היה מדהים, אלא לספר לך עד כמה הייתי מרוסקת באותו היום. אם הוא לא סיפר לך, תשאל אותו. הייתי מרוסקת, ואתה יודע למה? כי חשבתי שאני מאבדת אותך. חשבתי שאני מאבדת את הבנאדם הכמעט-יחיד שמסוגל להבין אותי עד לבסיס של המהות שלי. זאת לא הבנה מושלמת, זאת לעולם לא יכולה להיות (אם לצטט את הזרם הפנומנולוגי, אף אדם לא יכול להבין אדם אחר ב-100%), אבל זאת ההבנה הכי קרובה לשם שיש. יש לי עוד אדם אחד כזה בחיים, וגם על מערכת היחסים שלי איתו אני שומרת יותר מאשר על כל דבר אחר. והפחד שאני מאבדת אותך היה חזק יותר מכל דבר אחר שאני יכולה לחשוב עליו.
ואתה יודע מה עוד? אף פעם לא אכזבת אותי. אני יודעת, זה לא הרבה, בתקופה של חצי שנה, אבל אף פעם לא אכזבת אותי. תמיד היית שם. תמיד ניסית לעזור. תמיד ידעת בדיוק מה להגיד - אפילו כשסבא נפטר. אף פעם לא הייתי צריכה להסביר לך כלום או להגיד לך שאין לי מצב רוח למשהו שאתה מנסה להגיד. איכשהו, תמיד הבנת בדיוק מה אני מרגישה ומה אני חושבת. כשכאב לי, כשהייתי בלחץ, אפילו כשויתרתי לעצמי. תמיד ידעת, תמיד עזרת, ותמיד נשארת שם למרות שאני מכירה הרבה אנשים שהיו בורחים.
ואני כל כך אוהבת את מה שהיה לנו, וכל כך אכפת לי ממך, ואני כל כך מעריכה את זה שאתה מאמין שאתה עושה את הדבר הנכון, שאני אפילו מסוגלת לסלוח לך על זה שפגעת בי באותו יום חמישי. לא הרבה מקבלים ממני הזדמנות שנייה- אתה כן. כי אתה עד כדי כך חשוב לי.
עכשיו כשגמרתי לכתוב את המכתב הזה, אני יודעת שגם אותו אתה לא תקבל היום. הרביעי במספר. אולי בעתיד, כשנחזור למערכת יחסים נוחה יותר ואני אוכל לספר לך עד כמה שינית את החיים שלי. אולי.

תמיד 3>,
​אן.

אני יודעת, אין לתאר. אני פשוט מרגישה כל כך רע על מה שאמרתי, ואני כל כך בטוחה שאני לא אצליח להגיד לו כל מה שאני רוצה מחר, שהחלטתי לכתוב לו גם פתק שאני אתן לו. ואיכשהו מצאתי את עצמי שופכת את הרגשות שלי על הנייר...

Once A Writer, Always A Writer