מה שלומך? איך פסח?
אני מחייכת כשאני חושבת על זה שהפסח שלך בטח דומה לפסח של MIG... שכתב לי שהוא עדיין לא סגור בנוגע לתפקידיו כשר הבידור והחינוך בשבוע הבא, אז הוא יחזור אליי בנוגע למתי אנחנו קובעים. אני מחייכת כשאני חושבת על זה שיצא לך להיות עם המשפחה שלך קצת יותר ולעבור שבועיים שבהם תוכל לנוח קצת. זאת לא תהיה מנוחה כמו בחנוכה, אבל זאת מנוחה.
ראיתי את השריטה שהיתה על הפנים שלך ביום רביעי, ושאלתי את עצמי אם הכל בסדר. רציתי לשאול אותך איך זה קרה, אבל זה לא משהו שהייתי שואלת כל מורה אחר שלי, אז ויתרתי. למרות שאני עדיין קצת דואגת ומקווה שהכל בסדר.
שני עניינים על הפרק היום- הדרך הנכונה להתקרב לאנשים וסבא (או פסח בלעדיו, תבחר).
היינו אצל סבתא אתמול, ודיברו על פסח. סבתא אמרה שלוחצים עליה לבוא לסדר השנה, למרות שהיא לא רצתה, ואני תהיתי לעצמי אם אני עושה את הדבר הנכון בזה שאני הולכת לסדר. עבר לי עוד משהו בראש, אולי אני אספר לך את זה בהזדמנות, אבל זאת היתה המחשבה שעליה אני רוצה לדבר כרגע.
אתה לא מהבורחים. לפחות לא היום. אני לא יודעת איך היית כשהיית בגילי, אבל היום אני יודעת שאתה לא בורח מדברים. לפחות, זה הרושם שנוצר לי ממך עד השבועיים האחרונים, ואני מקווה שאני לא טועה כשאני עדיין מאמינה ברושם הזה. אני חושבת על מה שאתה היית עושה - כי זה הפך להיות המצפן שלי לא פחות מהמצפן הפנימי שלי - ותוהה אם אני מסוגלת לעשות את זה או לא.
ואז אני חושבת על יום שני בערב ושואלת את עצמי מה אתה עשית כשאיבדת את הסב השני שלך, בערך כשהיית בגילי, אמרת? אני שואלת את עצמי מה עשית, אם מצאת אז את הכוחות להמשיך כרגיל גם בערבים המיוחדים של השנה, או שעזבת הכל וניסית להתעלם מהעובדה שהוא אינו. אני תוהה אם עשית את מה שאני עשיתי בסיבוב הקודם או שעשית מה שאני עושה עכשיו.
והאמת? אין לי מושג מה התשובה. אני גם לא יכולה לשאול אותך. אני יודעת שמר ג' של היום לא היה בורח מזה, אלא ממשיך בחייו כרגיל עם כמה מדקרות של עצב מדי פעם. אני זוכרת שאמרת לי שזאת התקופה הכי קשה, מהניסיון שלך, ושאתה מבין למה אני נצמדת לדברים שלו כי גם אתה היית עושה את זה. אני זוכרת שדיברנו על זה יותר מפעם אחת... אבל אני לא מצליחה להיזכר אם אי פעם דיברנו על מה שאתה עשית.
בסופו של דבר, אני מניחה שזה לא משנה. היית מייעץ לי עכשיו לעשות מה שטוב לי ולהיות שלמה עם ההחלטה שלי. ואז הייתי אומרת לך שאני לא יודעת מה לעשות, כי אני לא בטוחה אם אני רוצה לברוח או לנסות להתמודד. היית שואל אותי אם הבריחה תעזור לי, והייתי חושבת על זה ואומרת שאולי, כי זה ייתן לי עוד כמה חודשים להסתגל לזה. אבל האמת היא שפתאום אני בכלל לא בטוחה שהחודשים האלה ישנו משהו, ואני לא יכולה לברוח לכל החיים. אני גם לא רוצה. אתה גרמת לי להאמין שמה שנכון הוא להתמודד, ואני פתאום חושבת על זה שבכל מקרה זה לא ישנה הרבה. ואז הייתי קמה ואומרת שאתה צודק ואולי כדאי ללכת, ומקסימום אני יכולה לעלות הביתה אם אני אצטרך, כי זה אצל דוד שלי שגר בקומה למטה. והיית קם ומחייך ואומר שכל עוד אני שלמה עם ההחלטה שלי, זה בסדר.
אני לא מצליחה לרסן את עצמי לפעמים, אתה יודע? מה שהראית לי נראה לי כל כך ברור פתאום, ונראה לי כל כך לא נכון להמשיך בדרך שבה אני הייתי ושבה נמצאים כל כך הרבה אנשים... ואז אנשים ממשיכים להתבוסס בתוך האומללות שלהם ואני רוצה להוציא אותם משם, ואני לא כל כך בטוחה איך. אז אני מנסה בעדינות... אבל זה לא הולך, ומתחיל להימאס לי.
ואני מוצאת את עצמי שואלת- איך אפשר לעשות מה שאתה עשית? להמשיך ולעשות את זה בעדינות (אמנם היתה לי תחושה ש"צעקת עליי" באחד המיילים שלך, אבל זה הכל), בלי הפסקה, עד שהם מבינים? ורוב האנשים הם לא כמוני, הם לא מבינים דברים רציונלית. לוקח להם הרבה יותר זמן והם מאמינים עוד פחות ממני. ואיך אתה עושה את זה?
דיברנו (טוב, נו, אני דיברתי עם דמות שלך, מעולם לא באמת דיברנו על זה) כבר על הסבלנות המדהימה שלך ועל העובדה שחלק מזה כנראה גנטי... אבל יש בזה עוד משהו. דיברנו (שוב...) גם על זה שאתה כנראה נשאר בשליטה של המוח הרציונלי כל הזמן, וככה אתה מרשה לעצמך להביע רגשות בלי בעיה, כי אתה יודע שאתה כל הזמן בשליטה על הרגשות שלך ולא ההפך. ואני שואלת את עצמי אם ילדה בגילי יכולה להגיע אלייך בזמן קצר כל כך, או שידרש גם לזה זמן.
כי בסופו של דבר, אני רוצה להיות כמוך. כמו שאמרתי לפסיכולוגית שלי בפגישה האחרונה שלנו, אתה האדם האידיאלי בעיני, ברוב התחומים לפחות. והסבלנות שלך והיכולת שלך לשלוט בעצמך הם דברים מדהימים שאני שואפת להגיע אליהם. אבל האם זה כל מה שזה, או שיש שם עוד? אולי היה משהו בקשר שלנו, משהו בכמה שהזכרתי לך את עצמך, שגרם לך לפעול חזק יותר משהיית פועל בדרך כלל?
או שזה יהיר ונאיבי להאמין בזה?
איך אתה מתנהג עם אנשים אחרים? אני מדמיינת אותך אותו הדבר. מהקצת שסיפרת לי, ממה שראיתי בכיתה, אני מדמיינת אותך בדיוק באותה הדרך. ועדיין, אמרת שאתה רואה בי פוטנציאל. זה לא גרם לשינוי מסוים בהתנהגות שלך? או שאתה רואה בי פוטנציאל כי אתה רואה בכולם פוטנציאל?
הלוואי שהיית יכול לענות על זה.
שיהיה חג שמח,
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm