בדיוק עכשיו גמרתי לראות את "מלך האריות" - כן, כן, הסרט של דיסני שכולנו גדלנו עליו. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מאז בת-המצווה שלי, פחות או יותר. לא ראיתי אותו בתקופה הקשה שהיתה לי ולא כל כך ראיתי אותו אחרי. זה סרט שאני תמיד אזכור בחיבה, אבל אף פעם לא חשבתי שמסתתר בו משהו מעבר למה שהוא.

כשהתחיל כל הסיפור עם סבא ומר ג' היה שם... היה יום אחד שהיה קשה במיוחד, כי הגיעו רק חדשות רעות. ובאותו היום דיברנו קצת, והוא אמר לי שכדאי לי לראות את מלך האריות. חשבתי שהוא צוחק, מתייחס בבדיחות-דעת לקטע שבו מופסה מת ואיך שסימבה חוזר, אבל הוא אמר, להפתעתי, שהוא רציני ושכדאי לי לראות את הסרט הזה שוב. הופתעתי, אבל החלטתי שאני אתייחס להמלצה הזאת כמו לכל המלצה אחרת שהוא נתן לי- אשמור אותה בראש ואבצע ברגע שאני אוכל.

היום זה יום קשה במיוחד, עם כל מה שקורה עם ליל הסדר. הראשון שבו סבא לא יהיה איתנו... ולא יודעת, אולי האחרון בתקופה הקרובה שאני אהיה בו. אבל בקיצור, הסתכלתי קצת על דברים ופתאום נזכרתי שהוא המליץ לי לראות אותו כשיהיה לי קשה במיוחד ואני אצטרך חיזוק. אמרתי לעצמי- מה כבר יכול לקרות? הבנאדם תמיד ידע על מה הוא מדבר.

אז ראיתי את הסרט.

הופתעתי? בלשון המעטה.

הסרט מדבר על סימבה, גור אריות (כפיר, נכון?) שמאבד את אבא שלו ונאלץ לברוח מהבית שלו. ממבט ראשון זה נראה כמו סרט אנימציה חביב על איך שסימבה הופך לגיבור ומציל את המצב בסוף (לילדים זה נראה ככה גם ממבט שני), אבל האמת היא שזה סרט שמדבר על החיים. זה סרט שבהתחלה מראה את דרך המחשבה של ילדים, אבל יותר מהכל מראה תהליך התבגרות והשלמה עם אבל. זה סרט שמדבר גם על ההתייחסות הנכונה לחיים- שהיא בבירור האיזון בין "האקונה מטטה" ל"תקן את הדברים הרעים".

אני יודעת, זה אולי נשמע קצת מטורף, אבל זה לא.

סימבה מתחיל את הסרט כילד. הוא חושב שמגיע לו, הוא חושב שהוא יהיה כל יכול, יש לו תפיסה מעוותת-משהו של המושג אומץ... ילד. הוא מעריץ את אבא שלו, ואפשר להבין למה קשה לו מאוד הקטע שבו הוא כועס עליו ולמה הוא מתמוטט כשמופסה נהרג בעודו מציל אותו.

פסיכולוגית, זה הגיוני לחלוטין. הרבה אנשים, כשהם מאבדים מישהו שהם אוהבים ומעריכים, ואולי אפילו מעריצים, מתמוטטים. אני יכולה להגיד שגם אני הייתי שם. כמו כל אדם שחווה דבר כזה, הוא לא כל כך בטוח מה לעשות עם עצמו. חלק מבקשים עזרה, חלק מסתגרים בתוך עצמם, חלק מתמקדים בעבודה וחלק מנסים להמשיך הלאה כמו שהם. סימבה פנה אל האדם (או האריה?) היחיד שהוא יכול היה לפנות אליו באותו הרגע- סקאר, הדוד שלו. סקאר מייעץ לו לעשות את הדבר הלא-נכון ולברוח. אפשר להגיד, אם רוצים לנתח את הסרט כמשל, שסקאר הוא השטן שבנפש של סימבה, והבריחה היא בריחה מהאירוע, לא ממה שיגידו עליו. וסימבה, שלא יודע מה לעשות, בורח.

אחרי שהוא מתמוטט במדבר טימון ופומבה מוצאים אותו. הם מצילים אותו, למרות שהוא לא רוצה שיצילו אותו, כי הוא לא רואה טעם בחיים שלו, והם מלמדים אותו שלא הכל נורא כמו שהוא נראה. הם אמנם מקצינים ואומרים שאין טעם לדאוג ושאפשר להשאיר את כל האחריות מאחור, אבל הם מלמדים אותו להרפות קצת ולשכוח את כל מה שקרה. אלה מעלות חשובות - לא בצורה מוקצנת כמו שהציגו אותן טימון ופומבה, אלא בצורה מאוזנת יותר. כמו שאמרתי, בחיים - וגם לאורך הסרט - מדובר יותר באיזון בין "האקונה מטטה" להתמודדות עם החיים.

ואז נלה מגיעה, וסימבה צריך להתמודד עם העבר שלו שוב. זה לא קל אחרי שמדחיקים את העבר - מי כמוני יודע - אבל אין לו ברירה אלא לעשות את זה. כאן נכנס לתמונה עוד מורה חשוב- רפיקי. רפיקי מראה לסימבה את האיזון הזה שאני מדברת עליו. הוא מראה לו שהוא לא יכול לברוח לנצח, והוא חייב להשלים עם מה שקרה ולהמשיך הלאה, ולהתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים לו. הוא מלמד אותו לא רק להתמודד עם החיים, אלא גם איך להתמודד עם האבל, ועם המוות של מופסה ("הבטחת שתהיה שם..."). הוא מלמד אותו את אחד הלקחים הכי חשובים בסרט הזה, אני חושבת- שהאנשים שאיבדנו תמיד חיים בתוכנו, ושאנחנו תמיד נושפע מהם ונזכור אותם. הוא מזכיר לו מה מופסה לימד אותו ומה מופסה היה אומר אילו הוא היה שם, וגורם לסימבה לצאת להילחם בסקאר ("למישהו קר?") אחרי שנים שבהן הוא ברח מאחריות.

זה אחד הדברים היפים בסרט הזה. אחרי כל כך הרבה זמן שבו סימבה ברח, הוא לומד איך להתמודד ולהשלים עם העבר שלו (כי מה לעשות, את העבר אי אפשר לשנות) ולומד איך לשנות את העתיד שלו ושל כל החיות שהוא אחראי עליהן (כי את העתיד אנחנו מייצרים בכוחות עצמנו). הוא מתבגר- לומד שהעתיד תלוי אך ורק בו ובמה שהוא רוצה לעשות איתו, ושלו יש את הכוח להציל את החיות שצריכות אותו.

כמובן, הוא מתמודד עם סקאר ועם הלביאות שחושבות שהוא הרג את מופסה- קרי, הוא מתמודד עם העבר שלו. זה נגמר happily ever after, כי זה דיסני, אבל מה שיותר חשוב מזה זה שהוא מצליח לעבור את מסע ההתבגרות וההתמודדות הזאת עם האבל. אני חושבת שאפילו אפשר לראות את השלבים השונים בהתבגרות של בני אדם אצלו, ואני חושבת שאפשר יהיה למצוא גם את שלבי ההתמודדות עם האבל שם. את רובם, לפחות. 

בנוגע לאמירה של מר ג' שזה יעזור... אני לא יודעת כמה זה נכון לטווח הארוך, פשוט כי עוד לא הייתי שם. אבל זה בוודאות נכון לטווח הקצר. בסוף הסרט אפילו חייכתי קצת, ואני חושבת שאני קצת יותר רגועה משהייתי במהלך היום. זה לא קל לראות את קטעי ההתמודדות של סימבה (הקטע שלמעלה, הקטע שהוא אומר לכוכבים ש"הבטחת...") - אולי רק לי, אבל ככה זה - במיוחד לא כשההזדהות הזאת מציפה, אבל זה עושה טוב. זה באמת עוזר.

וזה נכון. הם חיים בתוכנו... וזה משהו.

אן.