כתבתי את זה לפני כמה ימים ותהיתי אם לפרסם את זה או לשלוח את זה לתחרות של סטימצקי במקום מה שכתבתי. קראתי את שניהם היום... והחלטתי שאני מעדיפה לשלוח את ההוא. אז הנה זה.

מה שמשגע אותי בזה זה שהוא נראה נורא רומנטי, נכון? אז זה לא. ואם מישהו ינסה להגיד לי שיש פה רומאנס אני אוריד לו את הראש. אני לא מאוהבת בו.

שם: Goodbye.

כותבת: אן.

פאנדום: מקורי.

דירוג: PG13.

הנערה שעמדה בקצה המסדרון נראתה עצובה. עברתי לידה כמה פעמים באותו היום, ובכולן ראיתי על פניה את אותה ההבעה העצובה. תהיתי מה קרה לה, מה גרם לעיניים הירוקות היפיפיות הללו להיראות כך ומה גרם לכך שאפילו כשעצרתי לידה וחייכתי אליה היא לא הצליחה להשיב לי חיוך.

"מה קרה?" שאלתי בשקט. ידעתי שאני אמנם לא מכיר אותה ושיכול להיות שהיא לא תוכל לשתף אותי, אבל קיוויתי שהיא מהאנשים שרק צריכים כתף לבכות עליה.

"כלום," היא ניסתה לחייך, אבל אפילו החיוך היה עצוב. "אני בסדר."

אחת הדלתות נפתחה אז, וגבר בשנות השלושים שלו יצא ממנה. הוא ראה את הנערה העצובה ונאנח, בבירור מכין את עצמו נפשית למשהו שהוא לא רצה בו. פסעתי אחורנית, מקווה שהשניים ישכחו ממני. הוא לא התקרב אליה, רק הביט בה בדממה לרגע ארוך.

"אני יודעת שאתה בטח שונא אותי..." היא מלמלה, פוסעת לעברו. ראיתי במבטה ושמעתי בקולה תחינה כה נואשת שהצטמררתי. בבירור היתה לו ולדעתו משמעות אדירה בעבורה. "ואני יודעת שאני לא אמורה להיות פה, אני יודעת, אבל הייתי חייבת לבוא לראות אותך. עבר כל כך הרבה זמן-" לרגע תהיתי אם היא תתפרק שם, אבל היא הצליחה להישאר יציבה.

הוא נאנח שוב לפני שסימן לה לשבת על הרצפה מולו. הוא התיישב גם הוא, מביט בה ברצינות. "אני לא שונא אותך, איימי," הוא אמר בשקט. "מעולם לא שנאתי אותך."

"אבל כבר לא אכפת לך ממני," היא לחשה. חשבתי לרגע שאולי היא התחננה שיסתור את דבריה, אבל המשך דבריה סתר את המחשבה הזו. "אני יודעת שלא. וזה הגיוני... אני הגזמתי ולקחתי את זה רחוק מדי ואתה היית צריך להתנתק... יש לך משפחה ואני הפרעתי. אני יודעת."

"זה לא אומר שאני שונא אותך." הוא הביט בה ברוך לרגע, והיא השפילה את מבטה, דמעות נוצצות בעיניה. "עדיין אכפת לי ממך. אני עדיין עוקב אחרי הציונים שלך ואחרי מה שאת עושה. עדיין אכפת לי. אבל עבר הזמן שבו יכולנו להתעסק בזה. אמרתי לך- זה חייב להשתנות."

"ואני לא עמדתי בזה. אני יודעת." היא נשמה נשימה עמוקה. "אני עדיין לא יודעת מה עשיתי או איך פגעתי בך-"

"זה לא משהו אחד," הוא ניסה להסביר. "זה אוסף של דברים ש-"

"-אבל זה לא משנה," היא אמרה בשקט. "כי ידעתי שאתה תגיד לי שזה לא משהו אחד שאתה יכול לשים עליו את האצבע, וידעתי שאתה לא תהיה מוכן להסביר לי איך לעזאזל זה פוגע בך, וידעתי שאתה לא תיתן לי להבין מה קורה. אני יודעת שזאת אשמתי, אני באמת יודעת. אבל..." היא נשמה עוד נשימה עמוקה, "אבל אני לא מסוגלת ככה."

"אני יודע," הקול שלו היה שקט.

"אני מתגעגעת אלייך כל כך..." היא לחשה. הבחנתי בדמעות הראשונות עושות את דרכן על לחייה. "אני מתגעגעת אלייך. אני מתגעגעת לחיוך שלך, לקול שלך, למילים שלך, למראה שלך. אני מתגעגעת לשתי נקודות האלה שאתה כל הזמן דוחף כשאתה לא בטוח אם לכתוב שלוש או אחת. אני מתגעגעת להדגשות שלך. אני מתגעגעת להודעות שלך. אני מתגעגעת לניסיונות הנואשים-כמעט האלה לתקן אותי. אני מתגעגעת לאכפתיות שלך. אני מתגעגעת לחוכמה שלך בחיים שלי. אני מתגעגעת לזה שאתה מחייך אליי כי אמרתי משהו מצחיק או כי דאגתי לך יותר מדי. אני מתגעגעת ללשמוע אותך אומר שהכל בסדר. אני מתגעגעת."

"אני יודע."

הבטתי בשניים ולרגע ארוך תהיתי מה היה טיב מערכת היחסים ביניהם. הכרתי אותו, כמובן- היינו שכנים בשלוש השנים האחרונות. לא הכרתי אותו טוב, אבל ידעתי שהוא לא יבגוד. אבל כשהסתכלתי על הנערה לא הייתי בטוח אם היא ראתה את  זה כמשהו רומנטי או שלא.

את התשובה קיבלתי רגע לאחר מכן. "זה כל מה שאי פעם רציתי," היא מלמלה. "שתהיה חבר שלי. שתהיה שם כשאני צריכה אותך – ואת זה עשית גם בלי שאני אבקש ממך. היית שם כשהייתי צריכה אותך, והיית שם לדרבן אותי קדימה כשכמעט קרסתי, והיית שם בשביל לדבר איתי על סרטים והיית שם בשביל לתקן אותי. זה כל מה שרציתי."

"אני יודע." הוא הביט בה ברצינות אבל ברוך. "אבל זה לא יכול היה לקרות. הייתי מורה שלך. את יודעת שזה לא יכול היה לקרות."

"אבל זה קרה." היא הרימה את מבטה אליו. "זה קרה. זה קרה, ואתה אמרת לי שזה קרה, ואנחנו היינו בסדר עם זה. אנחנו היינו לגמרי בסדר עם זה. אתה אמרת לי את זה! אני פשוט... אני פשוט לא מצליחה להבין מתי זה נהיה לא בסדר ולמה."

"זה נהיה לא בסדר כשתפסתי מקום כזה גדול בחיים שלך. כלום מעולם לא יכול היה לקרות בינינו. את יודעת את זה."

"ברור שתפסת מקום גדול בחיים שלי. שינית אותם לגמרי." קימטתי את מצחי. "אתה זוכר שפעם אמרת לי שאתה כמוני, אתה חייב ללכת נגד הקיר עד שאתה מצליח בלי לקבל עזרה?" הוא הנהן. "אמרת לי באותו היום שאתה חושב שאולי, אם היה לך את האדם הנכון, היית נותן לו לעזור לך." הבנה התפשטה על פניו. היתה לי תחושה שהוא יודע מה היא עומדת להגיד. "זה ההבדל בינינו. אני מצאתי את האדם הנכון. אני דיברתי עם האדם הנכון. והאדם הנכון הזה שינה את החיים שלי מקצה לקצה. הוא הפך ילדה שברחה מכל דבר, שפחדה להתמודד, שהחיים שלה היו רכבת הרים של רגשות ושלא הצליחה להיות יציבה לרגע לנערה שמתקרבת לסוף תהליך ההתבגרות שלה, למישהי שיציבה כבר כמעט שנה, שמתמודדת וחיה את החיים שלה כמו שצריך. כמוך. איך אתה מצפה שאדם שעשה כל כך הרבה בשבילי לא יהיה חשוב לי?!"

"אני מבין."

"לא, אתה לא! זאת הפעם היחידה שאני באמת חושבת שאתה לא מבין. תמיד הבנת... כי אנחנו הולכים באותו המסלול. אבל אין לך מושג מה זה למצוא את הבנאדם הנכון ושהוא ישנה אותך ככה."

הוא הביט בה ברוך. "אני באמת מבין. אבל את עדיין נערה, ואני גדול ממך בלפחות חמש-עשרה שנה. שום דבר לא יכול לקרות."

היא הביטה בו בתחינה לרגע ארוך לפני שהנהנה במהירות ומחתה את דמעותיה. "לא חשבתי שתגיד משהו אחר." היא קמה והוא קם יחד איתה. "קיוויתי... שלפחות נוכל לסגור את זה יפה. אני עדיין לא מבינה ואני חושבת שאתה טועה... אבל אין מה לעשות."

הוא הנהן. "בהצלחה. אני בטוח שאת תעשי דברים מדהימים בעתיד, גם הקרוב וגם הרחוק."

היא הביטה בו בדממה לרגע ארוך, ובעיניים הירוקות שלה ראיתי עד כמה היא אוהבת אותו. "אם כן, זה תמיד יהיה בהשראתך." היא הסתובבה, פונה לעזוב, ואז נעצרה. "אני יכולה רק לבקש דבר אחד אחרון?"

הוא הנהן. היתה לי תחושה שהוא לא שיקר ושבאמת היה לו אכפת ממנה. "מה?"

"חיבוק." היא לחשה. "רציתי לעשות את זה כבר כל כך הרבה זמן... אני יודעת שאני כנראה לא אראה אותך שוב. אבל זה משהו שרציתי לעשות כל כך הרבה זמן..."

הוא הנהן שנית. היא התקרבה אליו וחיבקה אותו בחוזקה, וכמעט חייכתי כשראיתי שהוא השיב לה חיבוק. "תודה... על שהצלת אותי. על כל מה שעשית בשבילי. על זה שהראית לי את המסלול הנכון. וסתם על זה שאתה מדהים כל כך."

"להתראות," הוא אמר בשקט.

"להתראות." היא הסתובבה ועזבה, מהנהנת לעברי בעודה הולכת. היא לא שכחה שאני שם אחרי הכל. ולמרות זאת היא נתנה לי לראות את הקטע. היתה לי תחושה שהייתי עד למשהו פרטי כל כך, עד שכמעט ולא יכולתי לעכל אותו.

כשפניתי בחזרה אל הדירה שלי כמה דקות לאחר מכן הבחנתי שהוא עדיין עמד ליד הדלת לדירה שלו, אוחז במשהו שנראה כמו ספר. העפתי מבט לעברו, מופתע לראות את ההקדשה, "למלאך הכי גדול שלי. תמיד מתגעגעת ותמיד אוהבת. מקווה שתבין עד כמה שינית את חיי. איימי".