איך היה החופש שלך? אני מקווה שנחת ונהנית. אני רוצה לשאול אותך מה שלומך, אבל אני לא אעשה את זה. אתה לא אמור לדעת שאני עדיין דואגת בדיוק כמו לפני חודשיים.

האמת שהיום יש שלושה דברים שאני רוצה לכתוב לך עליהם.

1.

אני רוצה לפתוח בציטוט הפעם.

"Even though this doesn't look right, it had always felt right. And I will not let him change this into something that feels wrong. I just can't. I can't." 

אני כל כך אוהבת את הקטע הזה. אני לא אספר לך את הרקע, כי אז אתה עוד תחשוב שאני מאוהבת בך, כמו שעושה רושם שכולם בעולם הזה חושבים (אני על סף השאלת M16...). אבל זה קטע יפיפה ואני אוהבת אותו.

ראיתי אותו לאחרונה שוב כחלק ממרתון של הסדרה שממנה זה נלקח. ראיתי את זה... וחשבתי על איך שהשניים שבהם מדובר הצליחו להמשיך את מערכת היחסים שלהם כנגד כל הסיכויים וגם עם כל ההתנגדויות של אנשים סביבם... ומשהו אחר קפץ לי לראש, אתה בטח כבר יודע מה. בכל אופן, עבר לי בראש גם שזה נכון לי.

אתה יודע למה?

כי לא משנה מה תגיד ולא משנה מה כולם יגידו, לי זה הרגיש נכון לאורך כל הדרך. זה הרגיש נכון או שלא הייתי עושה את זה. לדבר איתך, לחלוק איתך, לשמוע את הדברים שיש לך להגיד... זה תמיד הרגיש נכון, זה תמיד הרגיש כאילו אני עושה את הדבר שטוב לי-שטוב לנו.

"חשבתי גם על שני המלאכים האחרים שלי, על האחד שמצאתי במקום כל כך לא צפוי ועל השני שלא העזתי לחלום שיהיה חלק גדול כל כך מהחיים שלי. חשבתי על כמה שטוב לי רק לדבר איתם. על כמה שזה מרגיש נכון לדבר איתם."

זה לא השתנה וזה לעולם לא ישתנה. אני אסירת תודה על זה שאי פעם היית חלק מהחיים שלי. ולא משנה מה תגיד או מה כולם יגידו או מה כולם חושבים או עושים או אומרים, לי זה תמיד הרגיש נכון, וזה מה שחשוב. והאמת היא שהייתה תקופה ארוכה שבה גם לך זה הרגיש נכון, את זה אתה לא יכול להכחיש. אני אפילו לא בטוחה יותר שכשאתה מסתכל לאחור אתה חושב שעשית טעות, או שאומרים לך שעשית טעות ואתה מאמין.

2.

אתה מדהים, אתה יודע את זה?

נכון שהשארת אותי מבולבלת לגמרי הפעם. נכון שאני לא מפסיקה לחשוב על זה. נכון שאני לא מצליחה להבין מה קרה ומרגישה שבמקום לשחק קצת עם הקלפים הפכת את השולחן. ונכון... נכון שזה קצת גרם לי לתהות לאן נעלם מר ג' שאני מכירה.

אבל הוא לא נעלם. הוא עדיין שם. כמובן שהוא עדיין שם, לא חשבתי שהוא ייעלם לגמרי, אבל חשבתי שהוא כבר לא יהיה בטווח היד שלי. אפילו לא הייתי בטוחה אם כשאני אבוא אלייך היום לספר לך על החיבורים, משהו שאני רוצה לעשות כבר שבועיים, תיתן לי לדבר או לא.

ונתת לי לדבר. נתת לי לדבר, הקשבת, התעניינת, הערת... אני לא חושבת שתבוא למרות שנתתי לך את כל הפרטים, אבל הקשבת. אמרת כל הכבוד. אמרת שזה משהו מכובד. אפילו ראיתי רמז לחיוך על הפנים שלך.

אתה פשוט מדהים.

איך אתה מצפה שאני לא ארגיש כמו שאני מרגישה?

3.

הייתי אתמול אצל... אתה יודע מי, ודיברנו על תחרותיות, שפיות, ההסתכלות שלי על עצמי... כל מיני דברים כאלה. דיברנו על החלטות חשובות ואפילו יצא לי לדמיין שיחה איתך... זה היה קצת מוזר, אבל אני כבר רגילה לזה.

אז דיברנו על החלטות שקשורות לטיפול שלי. אני במצב הרבה יותר טוב מאז שנפגשנו, ואני במצב אפילו יותר טוב מאז סוף ינואר, כשהחלטתי שאני הולכת לשנות את החיים שלי ולעזאזל עם הכל. לרגע נזכרתי בכל פעם שבה אמרתי לך כמה דברים השתנו, ובזה שבכל פעם כזאת אמרת לי שאתה שמח לשמוע. לב זהב לא מתחיל לתאר את זה.

בקיצור, דיברנו על ההחלטות האלה ועל מה שהן מסמלות בשבילי. אם היית מדבר איתי יכול להיות שהייתי שופכת הכל, מספרת לך על הסיבות לטיפול שלי ועל כל הסיפור סביב זה. ואז הייתי שואלת אותך מה אתה היית מייעץ לי לעשות- לא בתור אדם שמתעניין בפסיכולוגיה אלא פשוט בתור אדם שדומה לי ושאני סומכת עליו. זאת די השיחה שניהלתי עם "מר ג' שבראש שלי" אתמול.

ואז חשבתי לעצמי שאני יכולה לעבור לשלב הבא בטיפול רק אם אני חושבת שמיציתי את כל האפשרויות. חשבתי שזה בטח מה שאתה היית אומר- לקחת דברים לאט, לחשוב טוב על הכל, לחקור את כל האפשרויות ורק אז להחליט. זה נשמע לי מסוג הדברים שהיית אומר.

אני אוהבת לחשוב מה אתה היית אומר.

בכל מקרה, חשבנו על מה שזה אומר מבחינתי. חשבנו על זה שבאיזשהו מקום אני עדיין קצת מודדת את עצמי ביחס לאנשים אחרים, למרות שאני עובדת על זה קוגניטיבית. באיזשהו מקום זה נראה לי לא הוגן שהם יעברו אותי, אולי כי אני רגילה לזה מהמחוננים ואולי כי באיזשהו מקום אני עדיין לא לגמרי בטוחה בנוגע לעצמי. חשבתי על זה שאני חייבת להיות שונה – בלי קשר לזה שאני תמיד אהיה שונה – ותהינו למה זה קורה. לא הגענו לתשובה חד משמעית, כי זה לקח יותר מדי זמן, אבל עוד נגיע לזה.

דיברנו על עוד משהו שאני רוצה להתייחס אליו- בעיה X. דיברנו על זה שבאיזשהו מקום (אני משתמשת בביטוי הזה הרבה יותר מדי) זה עוזר להימנע מהחיים האמיתיים, כי אפשר להתחמק מדברים כי "אני מתמודדת עם מספיק" , אבל שאני עושה המון בכיוון הנכון בנושא הזה, וכרגיל, הכל בזכותך.

ואז תהינו מה בעיה X אומרת מבחינתי, מה המיוחדות אומרת מבחינתי ומה ה"להיות טובה יותר מכולם" אומר מבחינתי.

אכפת לזה אם אני אחשוב על זה קצת איתך?

אני חושבת על בעיה X רגע. היא נובעת מבעיה אמיתית, כמובן, אבל אני נוטה לחשוב שהיא צודקת והיא גם מסתירה משהו. מה היא יכולה להסתיר? ברור שהיא נובעת גם (דגש על גם, מר "אני לא מאמין לך שיש לך בעיה אמיתית מאובחנת") מחוסר רצון להתמודד עם המציאות. מעולם לא רציתי, מעולם לא ביקשתי את זה. יכול להיות שבאיזשהו מקום אני עדיין בורחת לספרים, לזיכרונות, לסדרות... ולבעיה X, שמונעת ממני לחשוב על משהו אחר. היא מעסיקה אותי. אני לא אוהבת את העיסוק בה, אני מרגישה הקלה כשהיא נעלמת, אבל אולי אני גם לא כל כך נהנית כשאני מעלימה אותה. אולי אני עדיין קצת מפחדת מהחיים האמיתיים. נכון שאני כבר לא בורחת, אבל אולי זה משהו שמגיע מתת המודע שלי, משהו שאני רגילה כל כך לעשות שאני לא בטוחה איך לטפל בו.

ואז בעיה X קצת עוזרת לי. ואולי אני לא באמת רוצה שהיא תיעלם לגמרי, והספקות שיש לי אלה רק הספקות שנובעות מזה שאני לא רוצה שבעיה X תיעלם לגמרי. זה נשמע הגיוני.

למרות שכמו שאמרת לי כבר כמה פעמים, זה שזה נשמע הגיוני לא אומר שזה הפתרון היחיד. לי עדיין אין מספיק ידע, גם אם אני משננת פרויד. אבל זאת אפשרות.

אני חושבת שאני לא רוצה להיטמע בכולם בגלל שזה משעמם. אני בטוחה בזה, למען האמת. נתתי אתמול דימוי יפה- דמיין שיש לך חתיכת פלסטלינה סגולה ואתה חותך אותה למלא כדורים זהים. ואז דמיין שיש לך פלסטלינה צהובה, ירוקה וסגולה, ואתה חותך אותן לכדורים בכל מיני גדלים, ואולי אפילו לא רק לכדורים. מה יותר מעניין?

מעולם לא הייתי צריכה יותר מדי חברה. תמיד הייתי הבודדת. כמו שאמרת וצדקת, אותי גידלו בבית להיות מי שאני, ולעזאזל עם הכל. אז הייתי מי שאני – אני עדיין מי שאני, ולא ממש אכפת לי מה אנשים אומרים. אני כן מתלהבת כשאני מוצאת אנשים כמונו (למרות שאתה זה כנראה פעם בחיים...), אבל אני לא צריכה אותם כמו שאנשים בדר"כ צריכים חברה. למעשה, בזכותך אפילו הצלחתי לעבור את השלב שבו אני צריכה נואשות אדם אחר.

ואז יש את בעיה X ואת הרעיונות האלה, וכמובן שהם מפרידים אותי מהחברה. ואולי גם אני מפחדת לוותר על בעיה X כי היא תהפוך אותי לדומה יותר אליהם. אבל האמת היא שאני לעולם לא אהיה דומה להם – אנחנו תמיד נהיה שונים, תמיד נהיה מיוחדים. ואנשים תמיד ידעו שאנחנו מיוחדים, כי אי אפשר שלא לדעת.

אני חושבת שזה עוד משהו שניסית ללמד אותי, אבל אני לא בטוחה.

אני כבר לא מודדת את עצמי ביחס לאנשים- אני חכמה וחושבת נכון ואני יודעת את זה. אבל אולי באיזשהו מקום אני רוצה שגם הם ידעו את זה. למה בכלל זה חשוב לי?

אני יודעת מה היית אומר. היית אומר... שאני עדיין אנושית, וכמו כל בני האדם, אני עדיין צריכה סוג של חברה וסוג של הכרה מהחברה. אני חושבת שהיית אומר גם שזה חלק מהגיל וזה יעלם עם הזמן, כמו כשאנחנו מרגישים משהו ואנשים אומרים לנו משהו אחר ואנחנו לא מאמינים להם, כי זה קשור אלינו? אז זה הטבע שלנו, וזה יעבור.

אני לא בטוחה אם כל מה שכתבתי בו זה מה שדנו בו או שהמשכתי הלאה, אבל אני חושבת שאני אחליט לעבור לשלב הבא בטיפול. אם אנחנו צודקים ואני עדיין מנסה לברוח, אז זה יהיה הדבר הנכון לעשות. ברור שאני לא אחליט עכשיו, אני אמשיך לעקוב ולחשוב ורק אחרי שיהיו לי מספיק כלים ומספיק דיונים אני אחליט.

אבל כרגיל, אתה צודק.

אן.

עריכה בסוף החודש:

עשיתי את זה. המשכתי הלאה. תודה. xo