אני אהיה כנה איתך. אני לא ממש יודעת מה ואיך להרגיש. מצד אחד שמחתי לראות אותך במצב רוח טוב היום. אני אוהבת לראות אותך במצב רוח טוב- רגוע, צוחק עם התלמידים, אתה יודע איך זה. ומצד שני... כואב לי.

אתה זוכר את מר ג' שנתקל בי במדרגות והיה אומר שלום, את מר ג' שפיתח שיחה עם התלמידה הכי שקטה ומרוחקת בכיתה אחרי שהוא במקרה נתקל בה במדרגות באותו הבוקר, כשהוא עלה לפגישה אצל המחנכת שלי? אתה זוכר את האדם שתמיד שם לב לכל התלמידים שלו?

העניין הוא שאני כבר לא כל כך רואה אותו. אני רואה חלקים ממנו בכיתה, באדם שצחק היום עם התלמידים שלו ("שואלים אותך כמה רעש את עושה בכיתה בדציבלים? תכתבי כמו שדה תעופה ממוצע.") ושדיבר עם תלמידים שלו כשהוא ראה אותם במסדרון, או שדיבר לרגע עם הילדים שנכנסו לכיתה שלנו באמצע השיעור.

ומה עם הילדה שמעולם לא היה לה אכפת, עד שיצרת איתה קשר בפעם הראשונה?

הכרתי פעם מר ג' אחד. הוא היה מדהים. אתה יודע כמה היה לו אכפת? הוא היה נכנס לכיתה ורואה אותי מביטה בו ומחייך אליי. הוא היה נתקל בי במסדרון ותמיד מחייך או מהנהן קצרות או משהו, רק בשביל להראות שהוא שם לב אליי ולהגיד שלום בלי מילים. לפעמים הוא היה נכנס לכיתה ועוצר ליד השולחן שלי, רק בשביל לשאול מה נשמע, כמו שאני שאלתי אותך לפני כמה ימים.

מר ג' שאני הכרתי היה אדם מדהים, באמת. הוא האמין בלפתור בעיות, לא בלברוח מהן. הוא היה זה שלימד אותי לבוא אליו כשקרה משהו, זה שלימד אותי שתמיד צריך לסדר דברים מול אנשים אחרים במערכת יחסים. הוא לימד אותי שאם אני חושבת שקורה לי משהו איתו, אני צריכה לבוא אליו והוא יעזור לי להבין הכל. זה מה שעשית בפעמים הקודמות, לא?

ובכל זאת, בפעם האחרונה נדמה היה לי ששכחת את זה. במקום לבוא אליי, לסגור דברים איתי, הלכת ודיברת עם אנשים אחרים כדי שהם יעבירו לי את המסר. אפילו לא נתת לי להגיד תודה ולהיפרד ממך כמו שצריך.

ומצאתי את עצמי תוהה אם אי פעם בכלל הכרתי אותך.

כשחזרנו מהחופש והתעניינת במה שנסגר עם תחרות החיבורים, הנחתי שזה היה מקרה בודד ושאתה חשבת שלדבר איתי לא יעזור. אל תבין לא נכון - זה היה טיפשי ואני לא מעריכה את זה, אבל הנחתי שהאדם שאני מכירה, שמר ג' שלמדתי לכבד, להעריך ולדאוג לו, עדיין שם. גם האדם ששאלתי אותו מה שלומו מתוך דאגה כנה ואמיתית וחייך אליי היה מר ג' שאני מכירה.

והנה, פתאום אני לא כל כך בטוחה. שוב.

אני יודעת ששמת לב שעקבתי אחרייך בכיתה היום. אני מכירה אותך- אתה תמיד שם לב. המדריך-הראשי-לשעבר-שלי אמר לנו באיזה יום שבתור מדריך הוא שם לב להכל, ואני מניחה שזה נכון גם למורים, במיוחד כאלה עם תשומת לב כמו שלך.

לא חשבתי שתגיב. זה בכל זאת עלול להיראות כמשהו יוצא דופן, למרות שאני לא מתעניינת בשיעורים שלך יותר משהתעניינתי בסוף שנה שעברה, כשעוד רק היית "המורה המגניב ההוא שמזכיר לי את דניאל". או "המורה החתיך של י' 7", אבל את הכינוי הזה לא אני המצאתי.

בכל אופן, כן תפסתי את המבט שלך פעם או פעמיים. כן נתקלתי בך במסדרון פעמיים היום. לפחות באחת הפעמים האלו שמת לב אליי - החזרת לי מבט. ובכל זאת, אפילו פעם אחת לא נתת סימן כלשהו שאתה רואה שאני מסתכלת עלייך. עזוב מסתכלת עלייך - שאתה מבחין בזה שאני קיימת.

כי אתה יודע כמו מה זה מרגיש? כמו שנה שעברה, כשהייתי הילדה הבלתי נראית שאפילו למחנכת שלה לא היה אכפת ממנה. ואתה יודע למי דווקא כן היה אכפת? למורה שלה לאזרחות, שטרח להתקשר אליה הביתה כשהיא לא הגיעה לבוחן. אז עכשיו כשהעולם סופסוף רואה אותה האדם היחיד שמעניין אותה בכלל לא מודע לזה שהיא קיימת?

אני מבינה שאתה מפחד שאני אראה בזה משהו יותר ואנסה לחדש את הקשר. אני יודעת איך הראש שלך עובד. אני יודעת שאתה לא סומך עליי שאני אדע איפה עובר הגבול, למרות שבפעם האחרונה אני לא עשיתי שום דבר שעבר את הגבולות שהצבת.

ועדיין, מעולם לא נתתי לך סיבה לאבד את האמון בי. ובכל זאת עושה רושם שאתה בטוח שאני ילדה שתרוץ בלי מחשבה אחרי הדברים שהיא רוצה.

אז תגיד לי, איפה מר ג' שאני מכירה?

אן.

What hurts the most is being so close

And having so much to say

And watching you walk away