I used to believe that people like me aren't meant to be happy. I used to believe in today's society, there's absolutely no way people like me, who are so different than most people on the planet, can find any sort of happiness, especially with the problems I have.
I was miserable. My moods kept changing like crazy, I couldn't be stable for one frikkin day. It's amazing how many times I hurt the people I love because of that. It made me think that maybe the last thing I need is people's company.
During September I met this incredible man called Mr. G. It took him a while but eventually he managed to make it to me. When he finally did I told him about how unstable and miserable I am, and how hopeless I think I am. He told me in my age he had some of my thought as well. He didn't think he was hopeless, but he, too, wondered about life, about right and wrong, about happiness and how one, as different as he is, can find happiness in this society.
He reached a few conclusions, which he desperately tried to convince me to believe to. He understood that all people have strength in them and just like him, they can do anything to make their lives better. He told me this very smart thing: "In life you have three options- help happiness come with your actions, stand out of the way, or get in the way of happiness. Stop getting in the way of happiness, and your life will immediately change".
I told him I can't be happy. "How can I be happy," I asked, "When I'm so alone? When I'm surrounded by idiots who don't get me? When the only thing I want is to run away from everything? When I can't be stable?"
He sat down with me on numerous occasions and told me that it's all up to me. If I choose to look at everyone like idiots, I'll never find someone who might be like me and is hiding underneath the cloak of being like everyone else. He understood, but he also told me that a crucial part of life is dealing with it, not running from it. He told me that I have so many strength, and I keep concentrating on my weaknesses - that way I will never be happy, nor will I see my strength. And one of the most important thing about life is to change what you can and accept what you can't, because that's who you are. "You're not happy with things about yourself? Fine," He said to me one day. "It's time to try and change it."
It took me a couple of months but eventually I listened to him. I got up in the morning and every day found something to smile about. I did a chart of my weaknesses VS my strengths and began working on changing things I don't like about me while focusing on my strengths. I began exploring myself and my life. Step by step, I changed who I am.
And I'm okay right now. Not to say I'm 100% happy, because happiness isn't about being happy all the time but about accepting who you are, but most of the time I'm happy. I haven't had any major breakdown since. I'm still crying every now and then when it gets really hard, but that's getting rarer and rarer. Buy all means, I'm actually close to happiness.
If I could do it, you definitely can. Take this story as an inspiration. Read "The Fountainhead" by Ayn Rand and take this as an inspiration. There's nothing that you can't deal with in your life- you've friends, family, a home, a job, people you love, conventions that you love etc. Anything you don't like you CAN change. But this has to come from you. And the first step is believing in yourself.
Believe me, it works. xoxoxoxoxoxoxo
זה משהו שכתבתי לחברה שלי (מחו"ל, בגלל זה זה באנגלית) לפני כמה שעות. היא במצב די רע בתקופה האחרונה ואני דואגת, ואני מנסה להשתמש בהשראה שמר ג' מהווה עבורי בשביל לנסות לעזור לה. לשמחתי אני לא צריכה להיות פסיכולוגית בשביל זה, רק לתת לה כמה עצות ולהיות שם כשהיא צריכה אותי. ככלל, זה נכון לכל אדם שאומלל כרגע.
אבל לא בגלל זה אני מפרסמת את זה כאן. אני עושה את זה כי כאן עלו לי לראש שני דברים:
הראשון הוא שמר ג' צודק.
אני יודעת, אני אומרת את זה הרבה ובטח אילו הוא היה קורא בבלוג שלי הוא כבר היה דופק את הראש בקיר מרוב הפעמים שאני אומרת את זה (אז אני מקווה שהוא לא. כדאי לשמור על הראש שלו), אבל זה נכון. מעבר לזה שהוא בנאדם נורא חכם וזה הגיוני שהוא צודק הרבה, יש לו גם המון ניסיון חיים. וכן, אין מה לעשות, הוא צודק.
בכל אדם יש את הכוח לשנות את עצמו ולעשות מה שטוב לו. כל אדם מסוגל לעשות את זה ברגע שהוא מתמקד בדברים הנכונים, מתמודד עם עצמו ועם העבר וההווה שלו ופועל למען שינוי עצמי. בקטע הזה אני מסכימה עם האוס שאנשים יכולים להשתנות (כמו שרואים בפרק האחרון של הסדרה).
הבעיה היחידה היא שהם לא עושים את זה.
ואז נשאלת השאלה למה, וזה הדבר השני שעבר לי בראש.
באיזשהו מקום לאורך הדרך שאלתי את מר ג' למה כולם הולכים אחרי החברה ולא אחרי מה שטוב להם, כמונו. הוא אמר לי שזה לא משהו שאפשר להסביר בצורה רציונלית כמו שאני מבקשת, אלא רק בדרך פסיכולוגית. הוא לא בדיוק הסביר למה, אני מניחה שזה קשור לזה שאנשים הם בדרך כלל חסרי ביטחון כשהם לבד, אבל הוא אמר שאין שום דרך להסביר את זה שתיראה לי ולו הגיונית.
ואני שואלת את עצמי- האם גם המקרה הזה הוא מקרה כזה? כי אני פשוט לא מצליחה להבין את ההיגיון.
אז אני מנסה לחשוב לרגע (ולשם שינוי בלי לכתוב למר ג'). למה שבני אדם לא ירצו להשתנות אם הם לא מרוצים מאיך שהם ומאיך שהחיים שלהם נראים?
יש משהו מאוד מוכר בעצמך. יכול להיות שאתה לא אוהב את עצמך, שעצמך מכעיס אותך או שחוויות עבר רודפות אותך, אבל יש משהו מאוד מוכר בעצמך, ואת זה שום דבר לא יכול לשנות. אני מניחה שבאיזשהו מקום יש פחד מסוים משינויים - זה טבעי לחלוטין, מסתבר שגם אני קצת כזאת. והרי ברור שלשנות את עצמך זה השינוי הכי גדול שיש, כי לא משנה לאן אתה הולך או עם מי, תמיד יש לך את עצמך. וברגע שאתה משנה את עצמך אתה קצת מערער את היסודות של כל מה שאתה מכיר. זה מפחיד.
אני גם חושבת שלהתחיל שינוי זה לא קל. קשה לשנות הרגלים, במיוחד כשאנשים מבוגרים וההרגלים האלה מלווים אותם כבר שנים. אני מניחה שאנשים רואים את זה כמשהו נורא מפחיד שאי אפשר לעשות בלי מאמץ ומאמינים שאין להם את הכוח לעשות אותו.
ופה הם טועים, כמובן, אבל על זה כבר דיברתי כאן אז אני לא אפתח את זה עכשיו.
אני מניחה, דרך אגב, שיש בזה גם משהו מעייף, במלחמה נגד עצמך. אבל זה לא חייב להיות נורא כמו שזה נשמע. האמת היא שזה קל יותר משזה נראה.
אז לא כדאי לתת לזה הזדמנות אם אנשים לא מרוצים? הרי הכי חשוב בחיים זה האושר.
מר ג' היה כל כך גאה בי אם הוא היה יכול לקרוא את זה. *חיוך עצוב*
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm