אז בסוף ינואר גיליתי את התחרות הזאת. זה היה בערך שלושה שבועות אחרי שגמרתי את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד (גמרתי אותו בדיוק ב-31 בדצמבר. זה היה יפה.), ונתקלתי בתחרות במקרה. אמרתי לעצמי, למה שאני לא אשתתף?

שלחתי את זה למר ג', שכמובן אמר שהוא ישמח לקרוא ולהביע את דעתו. במשך בערך שבוע אחרי זה תהיתי, חשבתי, קראתי שוב את השיחות שלי ושל מר ג' ועל האובייקטיביזם וראנד, ובקיצור, עשיתי מחקר ממש. כתבתי שלושה חיבורים- את הראשון עצרתי באמצע כי הוא היה מזעזע, השני היה תיאורי מדי (ומר ג' צדק כשהוא אמר את זה... מה עוד חדש), והשלישי כבר היה פילוסופי יותר ויותר טוב. בסך הכל הייתי מרוצה ממנו. למר ג' היתה עוד הערה, אבל זה היה בדיוק ביום שהוא שינה דברים בינינו ועוד הייתי בהלם ולא יכולתי לשנות כלום.

בקיצור, שלחתי את זה ממש ביום האחרון וקיוויתי לטוב. הם לא אמרו כלום במשך הרבה זמן ותהיתי מה קורה, ובסופו של דבר באחד הימים הראשונים של חופש פסח ראיתי שהם פרסמו את שמות הזוכים. הייתי מאושרת לגלות שאני אחת מהם.

אז אני לא אגלה באיזה מקום זכיתי, אבל זה היה אחד משמונת הראשונים. אתמול היתה הענקת הפרסים והיתה הרצאה ממש מעניינת (כמו שסיפרתי בקצרה למר ג' בפוסט הקודם), וממש נהניתי. סיפרתי לו, אגב, היום, והראיתי לו את התעודה שלי. הוא חייך. *מאושרת*

חשבתי שאני אביא לכאן את החיבור. גם למי שקרא את הספר וגם למי שלא קרא את הספר, אני חושבת שהוא מציג חלק מהפילוסופיה שלו בצורה יפה. אני מציעה עיון (לא כי הוא שלי, אלא כי אני באמת חושבת שהוא מציג את הפילוסופיה שאני מאמינה בה).

הנושא הנבחר לחיבור: רורק זוכה לעבוד עם הנרי קמרון. קמרון, למרות גאונותו, הינו כישלון מסחרי. מדוע החברה דוחה את עבודתו? מדוע רורק מעריץ אותו למרות זאת? מהן האיכויות להן שותפים רורק וקמרון? מה הוא ההבדל היסודי ביניהם לבין פרנקון וקיטינג?

לאחר סיום לימודיו במכון סטנטון לטכנולוגיה, רורק בוחר לחפש עבודה אצל הנרי קמרון, לשעבר אדריכל מבוקש ומפורסם וכעת דוגמא "מה לא לעשות" לאדריכלים צעירים. בעוד שבעבר קמרון היה אדריכל מוערך בחברה האמריקאית, בתקופתו של רורק מספר וחוג לקוחותיו מצומצמים והוא ידוע כשתיין שכבר אינו מקבל עבודות – ושאין טעם לפנות אליו עם הצעת עבודה.

מאז תחילת דרכו כאדריכל, קמרון ידוע כאדם בעל חזון, אשר אין להתנגד לחזונו. כאשר קמרון תכנן מבנה, לא הלקוח קבע כיצד יראה המבנה, אלא קמרון, אשר ראה כיצד אמור הבניין להיראות בהתאם לשימוש שעתיד להיות לו. הוא היה כוכב עולה, בלתי ניתן לעצירה, בעל משרד גדול בבניין מפורסם בניו-יורק ומאות לקוחות בשנה. הוא השתמש בשכלו החד, בכישוריו כאדריכל וביצירתיות שלו על מנת ליצור מבנים מיוחדים. הוא השתמש בהם כדי לעשות את עבודתו בדרך הטובה ביותר, מכיוון שאהב אותה כל כך.

כאשר נפתחה התערוכה הקולומביאנית בשיקגו, החלו האנשים לנטות לעבר מבנים בסגנון עתיק, בסגנון יוון, רומא וסגנונות שונים אחרים באירופה. השמועה על המבנים היפיפיים התפשטה מפה לאוזן, ואט אט כל אדם בחברה חיפש אחר מבנים שכאלה, מכיוון ששכנו רצה מבנה כזה, שכתבו עליהם בעיתונים או ששיבחו את יופיים.

למרות השינוי הפתאומי ולמרות שאיבד לקוחות, קמרון סירב לעזוב את הדרך שבה הוא בחר. הוא המשיך לשרטט את המבנים אשר הוא רצה לשרטט, מכיוון שהוא אהב אותם ואת עבודתו, והאמין בכל לבו שכך המבנים הללו צריכים להיראות. הוא המשיך ללכת בדרכו שלו, נגד החברה, למרות שאיבד פרסום, יוקרה וכסף, מכיוון שבניגוד לאדם הרגיל, הוא ידע שהם לא הדברים החשובים בחיים. כמו כל אדם מיוחד במהלך הדורות, קמרון ידע שהדבר החשוב הוא היושרה שלו, האמונות שלו והרצונות שלו. הוא ידע שהדבר החשוב הוא לעקוב אחרי האמת שלו.

זהו הדמיון המרכזי בין רורק לקמרון. גם רורק מסרב להתפשר, מאמין באמונותיו בלב שלם ופוסע בדרך שלו נגד הזרם. שניהם יודעים שהדבר החשוב הוא האדם, ולא החברה. הם יודעים שהדבר החשוב הוא השכל, האמת של אדם והרצון שלו להיות מאושר, ולא האמונות של החברה והכבוד של החברה. אם יש לתאר את הדמיון בין רורק וקמרון במשפט אחד, המשפט המתאים יהיה: מאמינים אדוקים באידיאלים שלהם, אשר מסרבים להתפשר ולהיות חלק מן הכלל. רורק וקמרון שניהם מתעלמים מדעת הכלל, דבקים באידיאלים שלהם ומסרבים להתפשר, למרות הדברים שהם מאבדים בדרך. למרות שסבלו מעוני ולמרות שספגו לעג וביקורת, גם רורק וגם קמרון נותרים עומדים אל מול לחצי החברה, ומסרבים לפעול בדרך שהיא לא דרכם. זוהי גם הסיבה שרורק מעריץ את קמרון – אותן אמונה-בדבר-אחד, אמונה בחוזק האדם והשימוש בכוחות האישיים שלהם על מנת למצוא את המקום המתאים להם ואת הדברים הטובים להם.

רורק וקמרון מאמינים שניהם באינדיבידואליזם ובכוחו ויכולותיו של האדם הבודד. כוחו של האדם הבודד הוא ביכולתו לחשוב, בשכלו החד וביצירתיות שלו, המאפשרת לו להתקדם הלאה בחייו ולהגיע למיצוי של עצמו ולאושר שהוא מחפש. לא סתם נאמר כי האנושות היא המין החזק ביותר – בכל אדם יש כוחות אדירים שאיתם הוא יכול להגיע לכל מטרה שהוא מציב לעצמו.

מטרתו האולטימטיבית של כל אדם היא להיות מאושר. על כל אדם להשתמש בכוחותיו, שעמם נולד, על מנת להגשים מטרה זו. כפי שאדם לא אמור לחיות למען אחרים, הוא לא יכול להיות מאושר מחיים אלו. כל אדם צריך לדאוג לאושרו שלו, ולא לעצור עד שיגיע לנקודה בחייו בה הוא יהיה מאושר. על מנת להגשים את מטרת האושר, על אדם להשתמש ביכולותיו במישור הפיזי והמחשבתי, שהם שכלו וכוחותיו האישיים – נחישות, אמונה במטרה, יצירתיות וכדומה – ולא לעצור את דרכו עד שיגיע אל האושר.

על מנת להגיע למטרה הזו על האדם לנטוש את הקולקטיביזם והאלטרואיזם. על כל אדם להתרחק מהקולקטיביזם כמו מאש, מכיוון שהקולקטיביזם נשען בדיוק על אותם רעיונות שלעולם לא יביאו את האדם אל אושרו שלו. הקולקטיביזם מאמין בחיים של שיתוף קיומי מלא, בחיים שבהם אין לפרט מקום אישי וכל כוחו הוא בקבוצה. הקולקטיביזם טוען כי האדם הבודד לא יכול לחיות לבדו. האלטרואיזם טוען כי על כל אדם לחיות את חייו למען אחרים, לשים את העזרה להם במקום הראשון ולהישען עליהם בכל רגע נתון. האלטרואיזם והקולקטיביזם מקדשים שניהם את החברה ואת כוחה של הקבוצה לעומת חוסר הכוח של הפרט.

הקולקטיביזם והאלטרואיזם מאמינים, למעשה, בכך שבאדם אין כוחות אישיים. הם מאמינים בכך שהאדם לא מסוגל להגיע אל אושרו לבדו. הם מאמינים בכך שהאדם זקוק לאחרים כפי שהוא זקוק למזון ומשקה, ושכפי שהמזון מחזק את גופו, כך החברה מחזקת את נפשו של האדם. למעשה, הקולקטיביזם והאלטרואיזם מאמינים בשיתוף מחשבתי כה מלא, עד שלפרט אין מקום לחשוב. אין בהם מקום לחייו של הפרט, מכיוון שחייו מעולם לא היו חשובים. אין בהם מקום לחיפוש אחר אושר אישי, מכיוון שזה נחשב לדבר אגואיסטי, תכונה של אדם שלא אכפת לו מהחברה. אין בהם מקום לחיפוש ומיצוי עצמי, מכיוון שכל אדם נמצא במקום השני בעיניי הקולקטיביזם והאלטרואיזם.

וכאן טועה החברה.

אדם יכול להתקיים למען אנשים אחרים אך ורק אם הוא מאבד את מחשבתו העצמית ואת כוחותיו האישיים, או שמדחיק אותם למען השתייכות לחברה. השתייכות זו אינה השתייכות במובן האמיתי של המילה, אלא השתעבדות לחברה ולתורות הללו. זוהי השתעבדות של הנפש במלוא מובן המילה- במקום שכל אדם יאמין בדברים שונים, מתוך מחשבה שאמונותיו הן שלו ושעליו להחזיק באמונות אלו למען עצמו, הוא מחזיק באמונות שונות מכיוון שבהן הסביבה מחזיקה. הוא לא בוחר, הוא לא חושב, והוא לא מחליט. הוא לוקח כל דבר שהסביבה נותנת לו, מכיוון שכך מטיף לו האלטרואיזם. הוא מאמין בכל דבר שניתן לו על ידי השולטים בחברה שבה הוא נמצא – כדוגמת אלזוורת' טוהי, אשר מטיף לאמונות שונות וסוחף אנשים רבים אל האמונות הללו – ותומך אך ורק באותם אנשים ודברים שבהם תומכת החברה. הוא מאבד את יכולתו לחשוב, להסיק וללמוד.

האדם הזה, אשר חי למען אחרים, ומאבד את יכולתו המחשבתית ואת הכוחות הטמונים בו, לא יכול לעולם להגיע אל אושרו. האדם הזה לא יכול להגיע אל אושרו, מכיוון שהוא מבטל את עצמו, וכל יכולת שלו לחקור, להתפתח ולהגיע לשיא מסוים בחייו. הוא לא יוכל להיות מאושר, מכיוון שהוא לא באמת קיים. הוא רק צל, הד של הדברים שאומרים לו והאמונות שאחרים מאמינים בהם.

ניתן לראות זאת במיוחד כאשר מסתכלים על פרנקון וקיטינג. פרנקון וקיטינג הם שניהם אנשים שחיים למען החברה. הם לא רק מעצבים בניינים למען החברה וכפי שהחברה מכתיבה להם, אלא מעצבים את חייהם כפי שהחברה מכתיבה להם. כפי שכאשר טוהי מדבר על מבנים מודרניסטיים, קיטינג פונה לשרטט על פי הסגנון המודרניסטי, כך כאשר טוהי מדבר על אלטרואיזם ועל איבוד האגו על מנת להיות מאושר, קיטינג עוקב אחריו בדרך הלא נכונה, הרחק מהאושר שאותו הוא מחפש.

עבור פרנקון וקיטינג, אין דבר חשוב יותר מהביקורות המפורסמות בעיתונים ומהלקוחות. הם מוכנים לשרטט כל מבנה, ובלבד שיהיה יפה בעיני הסביבה ובעיני הלקוח. אצל פרנקון וקיטינג, הדבר החשוב הוא להיות מפורסם ומוערך על ידי החברה, ולשם כך הם מוכנים להקריב דעות שהיו מפתחים, את היושרה שלהם ואת האנשים היקרים להם. פרנקון וקיטינג, למעשה, לא מחזיקים בשום דעה או אידיאל מסוים. בדיוק כמו כל אדם אשר מאמין באלטרואיזם וקולקטיביזם, הם מאמינים בדברים בהם החברה מאמינה, והדבר החשוב בעיניהם הוא דעת החברה עליהם, מכיוון שאחרת לא יוכלו להעריך את עצמם.

פרנקון וקיטינג מוותרים ומתפשרים, ולא מחזיקים בדעה עצמית; רורק וקמרון מסרבים להתפשר ולפעול בדרך השונה מדרכם שלהם. פרנקון וקיטינג שייכים שניהם אל החברה ולא מסוגלים להיפרד ממנה; רורק וקמרון לא מסוגלים שלא לחשוב ובכך להבדיל עצמם מן החברה. פרנקון וקיטינג עומדים במקום; קמרון ורורק צועדים קדימה, ומובילים בכך את החברה. בעוד שקמרון ורורק חושבים ויוצרים על פי ראות עיניהם, פרנקון וקיטינג מקבלים שניהם את מרות החברה בכל נושא שהוא. אם להשתמש במילותיו של רורק בנאומו בבית המשפט, פרנקון וקיטינג הם האנשים המתווכים, שפוסעים בדרך השיתוף המחשבתי, בעוד שרורק וקמרון הם שניהם אנשים יוצרים, הפוסעים בדרך היצירה, החשיבה והאמונה. בעוד שפרנקון וקיטינג מחפשים את המיצוי העצמי ולא מצליחים – ולעולם לא יצליחו – להגיע אליו, רורק וקמרון שניהם מכירים את הצדדים החזקים והחלשים שבהם, ומשתמשים בחוזק האישי שלהם על מנת להגיע לאותו אושר ואותו מיצוי עצמי שפרנקון וקיטינג מחפשים ללא הרף.

זוהי גם הסיבה שהחברה לא מקבלת את רורק וקמרון, ודוחה אותם בבוז שכזה. החברה מסוגלת לזהות את אותם אנשים עצמאיים, מיוחדים וחזקים, אשר פוסעים בדרך שנוגדת את דרך החברה, בדרך של אינדיבידואליזם ואמונה בחוזק עצמי. היא מסוגלת לראות שיש משהו שונה באותו אדם, שניצב בגאון אל מול החברה והחיים ומעצב את חייו שלו על פי רצונו. והחברה – ובכללה האדם הרגיל – לא אוהבת את אותם מיוחדים, שלא זקוקים לה. היא לא מאשרת את אותם מעטים שלא זקוקים לה, כי הם אלו שעלולים להביא לנפילתה. היא יודעת עד כמה אותם אנשים מסוכנים לה, ועד כמה הם יכולים לערער את היסודות שעליהם היא נשענת, יסודות של שיתוף מלא כל כך במחשבות עד שאין ליחיד מחשבות משלו. החברה האלטרואיסטית יודעת כי רורק וקמרון הם אנשים יוצרים, אשר לא ניתן לעצור אותם ולא ניתן לשלוט בהם, מכיוון שהם משתמשים בשכלם שלהם ופועלים על פי האמת שלהם. החברה האלטרואיסטית יודעת שהם יכולים לעורר מחשבה אצל האנשים שמאמינים בחברה, ובכך למוטט אותה. ולכן היא לא מוכנה להרשות להם להגיע אליה, מכיוון שהסכנה הכרוכה בכך היא איבוד כל הכוח שיש למנהיגי החברה הזו.